רבים מסכימים שחינוך ציבורי צריך להינתן באופן שווה לכל התלמידים והתלמידות. אך באיזה שוויון מדובר? התשובה הראשונה המתבקשת לשאלה היא ששוויון בחינוך משמעו הקצאה תקציבית שווה של משאבים לכל התלמידים והתלמידות, למשל במספר שווה של שעות הלימוד.

תשובה זו תואמת את מה שנהוג לכנות "שוויון פורמאלי", שפירושו הסרה של אפליה תקציבית, כמו למשל בין תלמידים יהודים וערבים ובין תלמידים חילוניים ודתיים. לכאורה, זה אמור להיות מובן מאליו, אך במציאות לא כך הדבר.

לפי נתוני אגף השקיפות התקציבית במשרד החינוך, נמצא כי תלמיד בבתי ספר המוגדר כ"חלש" בזרם הממלכתי-דתי קיבל ב-2019 תקציב למימון 2.44 שעות לימוד, לעומת 2.16 בחינוך הממלכתי-חילוני ו-1.86 בחינוך הממלכתי-ערבי.

אך שוויון פורמאלי בלבד אינו מספיק. מדוע? כי גם כאשר התקצוב שווה לחלוטין, מערכת החינוך מאופיינת בפערים רבים הגורמים לכך שתלמידה אחת תתקדם מהר מחברתה. למשל, כאשר בית ספר מחלק את תלמידיו להקבצות על פי הישגים, הדבר בדרך כלל מקבע את הפערים, במקום לצמצם אותם. על כן אנו נזקקים להגדרה מעמיקה יותר של שוויון, הגדרה המתמקדת בשורה התחתונה: התוצאות.

מהו שוויון הזדמנויות מהותי?

אפשר היה להגדיר שוויון בתוצאות כמדיניות שתאפשר לכל תלמיד ותלמידה להשיג את הציון הגבוה ביותר בכל אחד ממקצועות הלימוד. הגדרה שכזאת היא כה מרחיקת לכת – רבים יגידו אבסורדית – עד שהיא מעלה על הדעת הגדרה אפשרית הפוכה ולפיה שוויון בתוצאות הוא מצב שבו אין כלל ציונים, מיון והסללה, ובמקום זאת כל התלמידות והתלמידים לומדים יחד מגן חובה ועד לתואר אקדמי ראשון, כאשר המניע של כולם הוא לא הציון האינדיבידואלי אלא חוויית השותפות הקבוצתית.

אך קיימת גם הגדרה נוספת לשוויון מהותי בתוצאות, אותה ניתן לכנות בשם "עקרון הסף". הגדרה זו, המהווה מעין דרך ביניים, מעוגנת בתפיסה הרואה את יעדה העיקרי של מערכת החינוך בהנחלת מיומנויות היסוד הנדרשות כיום לשם השתלבות בשוק העבודה ובזירה האזרחית. הגדרה מעשית של מיומנויות אלה ניתן למצוא, למשל, בתנאי הסף שקבעה המועצה להשכלה גבוהה בישראל לצורך קבלה למוסד אקדמי.

ב-2017 רק 39.4% משכבת גילאי 17 השיגו תעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של המוסדות האקדמיים.
במסגרת תפיסת "עיקרון הסף", אם אנו חפצים בשוויון עלינו לחתור למערכת חינוך המאפשרת לכל הבאים בשעריה עמידה בתנאי הסף של כל שלבי החינוך עד וכולל קבלה לתואר אקדמי ראשון.

ביסודו של יישום זה של "עקרון הסף" עומדת הידיעה כי בוגרי מערכת החינוך המחזיקים בידם תעודת השכלה אקדמית נהנים כיום בשוק העבודה מיתרון משמעותי, הן בטיב ההעסקה והן בגובה השכר, על פני מי שלא מחזיקים בתעודה אקדמית.

שוויון הזדמנויות מהותי – איך עושים את זה?

המשמעות המעשית של שוויון הזדמנויות מהותי היא שדרוג מקיף של תקציב בתי הספר נמוכי הישגים כך שיוכלו להפעיל את כל האמצעים הדרושים כדי להשתוות בהישגיהם לבתי הספר הנורמטיביים: כיתות קטנות, שתי מורות בכיתה בלימודי הליבה, ביטול הלמידה בהקבצות, סיוע וליווי אישי לתלמידות ותלמידים מתקשים, מבני לימוד הולמים, תקצוב ההוראה בשיעור של 150% מתקציב ההוראה הרגיל וכיו"ב.

לצורך יישום עיקרון זה דרושים בראש ובראשונה רצון ונכונות. אלא שכיום חסם השוויון הגדול ביותר במערכת החינוך הוא ההודאה של ראשי המערכת השלטונית כי שוויון בחינוך הוא בלתי אפשרי. הדברים אף נכתבו במפורש בספרי התקציב של משרד החינוך: "תקצוב פרוגרסיבי אין פירושו הבטחת תקצוב שווה לכל תלמיד מכלל מקורות התקצוב הקיימים (מדינה, רשויות, עמותות והורים). היקף המשאבים הנדרשים לטובת מהלך כזה עצום ואינו ריאלי".

על כך גם ניתן להוסיף את החלטת בג"צ שקבע כי יש להרשות גביית תשלומי הורים על מקצועות לימוד מסוימים, על שיעורי העשרה ועל עזרי לימוד, בנימוק שתשלומים אלה אמנם טומנים בחובם סיכון לאי שוויון, אך אין מקום להתערב בזכות ההורים המעוניינים בכך להשפיע על חינוך ילדיהם.

השורה התחתונה היא פגיעה אנושה ברעיון של חינוך ציבורי שוויוני.

הפוסט מהווה תקציר מתוך הפרסום: "לא רק צמיחה: מנועי שוויון בתקציב המדינה"