צחוק הגורל. בנימין נתניהו, שר האוצר ב-2005-2003, פגע אז קשות בתקציבי השירותים החברתיים, כשהוא מצדיק זאת בהשוואה לא מחמיאה שלהם עם המגזר העסקי. אותו נתניהו, כראש ממשלה, מציב עצמו כיום בראש המערך המדינתי המתמודד בהצלחה עם מגפת הקורונה, מערך שחוט השדרה שלו הוא מערכת הבריאות הציבורית.

יש מן הצדק הפואטי בכך שנתניהו מצא עצמו מתקנא במעמד התקשורתי המתעצם – בצדק – של ראשי מערכת הבריאות הציבורית, שלמרות הרעבה תקציבית ממושכת ידעו להנהיג את הציבור במקצועיות רבה ולהקנות לו הרגלי התנהגות חדשים. נתניהו כפה את עצמו על שלושת ערוצי הטלוויזיה בהופעה יומית בשעות השיא, כשהוא מוקף משני צדיו בנציגים מובהקים של המגזר הציבורי.

איש אינו מזכיר לו את אחריותו להנהגתה, בעקבות משבר האינתיפאדה השנייה, של מדיניות של צנע תקציבי שהורידה את ההוצאה התקציבית האזרחית של המדינה לשפל של 32.4% תמ"ג, שיעור מן הנמוכים בארצות ה-OECD. וכל זאת בטיעון הלקוח ישירות מן המילון של הניאו-ליברליזם, בדבר הפער התהומי כביכול בין שני מגזרים, זה העסקי וזה המדינתי: האחד דינאמי, יעיל, פורה, צומח ומצמיח, השני סביל, ביורוקרטי, דורך במקום ורק הולך ומתרבה, הולך ומשמין.

זוהי הנגדה שרווחת מאוד בקרב כלכלנים, שמודל היסוד שלהם הוא של שוק שבו פועלים פרטים ותאגידים כשהם חותרים למקסם רווח. או כפי שאמר זאת לאחרונה הכלכלן בראנקו מילאנוביץ, שוק שבו כל פרט מתפקד למעשה כיחידת רווח. זאת, בשעה שממשלות אמורות לפעול על בסיס תודעת שירות – הגנה, רפואה, השכלה, ביטחון סוציאלי.

מעמדם היחסי של המגזרים ידע שינויים במהלך השנים. כך, למשל, מלחמת העולם השנייה והתקופה שלאחריה היו עידן שבו המגזר הציבורי החזיק במושכות, שנים שבמהלכן המדינה הכתיבה למגזר העסקי את מדיניות הייצור ואת שיעורי הרווח ובנוסף, כוננה צבאות אדירים והובילה את הלחימה, השיקום ואת כינונה של מערכת הרווחה.

ואז באה הריאקציה של רייגן, ת'אצ'ר ומילטון פרידמן, שביקשו לקדם את התאגידים אל קדמת הבמה ולקצץ את כנפי המדינה ובמיוחד את אלה של מדינת הרווחה. הם מצאו טרף קל בנזקקי רשת הביטחון הסוציאלית וניצלו זאת כדי לקדם הפחתות מסים וצמצום של ההוצאות החברתיות. הם גם הפכו את ההנגדה מגזר ציבורי/מגזר עסקי למעין הנגדה תרבותית.

דומה כי מעטים זוכרים עוד את אמרתו של מרקס מאמצע המאה ה-19, כי המדינה איננה אלא הוועד הפועל של הבורגנות. דהיינו, אין הנגדה: בעלי ההון וראשי המדינה אינם אלא שני צדדים של אותה מטבע, שני שותפים בפרויקט הקפיטליסטי.

באותן שנים, ההנגדה המשמעותית לא היתה מדינה/מגזר עסקי אלא בורגנות/פרולטריון. השאלה המעשית היתה, מיהו הוועד הפועל של הפועלים. זו השאלה שהפכה למתכון הפעולה של מרקס, אנגלס ושותפיהם – איגוד הפועלים וגיוסם למפלגות. נדרשו מאה שנים, שתי מלחמות עולם ומהפכה אחת מפחידה כדי לגבש הישג של ממש, גם אם חלקי וחלש למדי: מדינת הרווחה. יוזמה בורגנית (ראש ממשלת גרמניה ביסמרק והלורד הבריטי בוורידג') שהפכה לדגל ולמצע המעשי של הסוציאל-דמוקרטיה.

המדינה, אם כן, היא ועד פועל כפול, הן של בעלי ההון והן של הפועלים (בהתגלמותם כאזרחי מדינת הרווחה). תחת כנפי המדינה מתנהלת ההתנגשות בין השניים, ההתנגשות בין האגפים "החברתיים" ובהם משרד הבריאות, הביטוח הלאומי ומשרד הרווחה ובין האגפים הליברליים או הניאו-ליברליים כדוגמת האוצר ובנק ישראל.

המגזר העסקי טוען כי אם רק ישוחרר מעול חובותיו למדינה ובעיקר למדינת הרווחה, הוא יתגלה בפנינו כענק, כמעיין המתגבר, אם להשתמש בדימוי של איין ראנד, המסוגל לחולל כלכלה פלאית ולייצר צמיחה חסרת גבולות. בדרך כלל מתברר כי מדובר בניסיון לצמצם את מדינת הרווחה ולהפחית את המסים המממנים אותה.

כל זאת על רקע חשיבה קצרת רואי על שורת הרווח המידי, ללא תפיסה ארוכת טווח של המכלול הפוליטי-חברתי-כלכלי. הנה דוגמא אקטואלית: התאגידים הגדולים בישראל, מקומיים וזרים, נהנו מהפחתות המסים שהנהיג נתניהו ב-2004-2003; חלקם גם הצליחו לשכנע את פקידי האוצר להחריג אותם אפילו מן השיעורים המקוצצים. זאת בשעה שמערכת הבריאות, כמוה כמערכות שירותים אחרות, הורעבה.

סביר להניח כי אילו שילמו מסים גבוהים יותר, היתה יכולה מערכת הבריאות להתכונן ליום פקודה ולהכשיר או לרכוש אחיות, רופאים, מיטות, מכשירי הנשמה או בדיקות. אזי מערכת הבריאות לא היתה נכנסת לפאניקה מפני החשש שהיא לא תוכל להתמודד עם מצב של עשרות אלפי מאושפזים הזקוקים למכונות הנשמה. ללא הפאניקה אולי לא היינו נדרשים להטלת סגר ממושך, שפגע בפעילות המשק ומאיימת לפגוע בשורת הרווח של תאגידים גדולים.

אמרתי ראייה קצרת רואי, שהרי הפסדי בעלי ההון כיום גדולים לאין שיעור מן "ההפסדים" שהיו נגרמים להם אילו שילמו עד היום מסים בגובה הנדרש. ואולי הם יודעים בסתר לבם כי בעצם לא נס עדיין ליחה של אמרתו של מרקס וכי המדינה, הוועד הפועל שלהם, תזדרז לבוא לעזרתם. זה כמובן לא ייקרא "עזרה" אלא "חילוץ", משל אין מדובר בהתנהלות קצרת רואי אלא במעידה לתוך ביצה שלא הייתה מסומנת במפה.

הגיעה העת להשתחרר מן ההנגדה הכלכלנית מדינה/מגזר עסקי. הגיעה העת לחשיבה מכלולית. יש להחזיר את האינטרס הציבורי – כל הציבור – למרכז הבמה. זה היה נחוץ לפני הקורונה, זה נעשה חשוב עוד יותר לאחר התפרצותה.

פורסם במקור בעיתון מעריב