מאמר

הסחות הדעת לא יעזרו: שיעור העוני בישראל גבוה, והממשלה אשמה

הדיון הציבורי בדו"ח העוני התמקד בהפניית אצבע מאשימה לכיוון העניים ובשאלת המדידה. השאלה החשובה יותר – מהם הגורמים לעוני ואיך מצמצמים אותו – נדחקה לשוליים. והתשובה עולה באופן ברור מהדו"ח: המדיניות הממשלתית אחראית על שיעור העוני הגבוה, והדרך לצמצמו היא השקעה ציבורית

"הדו"ח הנוכחי מצביע על מצב חברתי-כלכלי של דריכה במקום" – כך נפתח דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים שפירסם המוסד לביטוח לאומי בשבוע שעבר. ואכן, מזה כמה שנים ששיעורי העוני בישראל הם מהגבוהים במערב.

בישראל נהוג אחרי פרסום הנתונים האלה להפנות אצבע מאשימה לכיוונם של העניים עצמם – ובעיקר ליהודים החרדים ולערבים, תוך השמעת טענות לגבי חיי עוני מבחירה, הכנסות בשחור ובעיקר השיעור הגבוה של משפחות מרובות ילדים.

נתח משמעותי מהדיון הציבורי בתקשורת הוקדש בשבוע החולף לשאלת מדידת העוני – באופן יחסי, מוחלט, לפי הכנסה או לפי צריכה – מתוך ניסיון להראות כי שיעור העוני שמציג הביטוח הלאומי הוא מנופח ובעצם אין כאן כל כך הרבה עניים, או מופחת ובעצם יש כאן הרבה יותר עניים.

כל הדיון הזה מסיח את הדעת מהשאלה החשובה יותר – מהם הגורמים לעוני ואיך מצמצמים אותו.

לאלה שסובלים ממנו, נאבקו או נאבקים להיחלץ ממנו, עוני הוא מצב מוחשי ומוחלט מאוד. אבל כשצריך למדוד אותו על מנת להעריך את היקפו ולתכנן מדיניות שתצמצם אותו, עוני הוא תמיד מושג יחסי. זאת, מכיוון שעוני בכל הגדרה סבירה משקף חוסר יכולת לקיים תנאי חיים מינימליים הנחשבים כהכרחיים. ומה שנחשב כהכרחי משתנה בכל חברה ובכל זמן.

בסופו של דבר, גם ההחלטה למדוד את העוני לפי "מדד מוחלט", כמו הכנסה או הוצאה המספיקה למימון סל צריכה מינימלי המאפשר קיום בכבוד, נגזרת מהסכמה על התנאים המינימליים ההכרחיים לקיום בכבוד – וגם הסל הזה נקבע באופן יחסי ומשתנה למקום ולזמן. ובכל מקרה, ניסיונות רציניים לחשב בישראל "מדד מוחלט" כזה או לייצר מדדים מורכבים ורב ממדיים העלו ומעלים תוצאות חריפות עוד יותר לגבי שיעורי העוני ממה שעולה מנתוני הביטוח הלאומי.

גם אלה שמדברים על זה שעוני הוא נחלתם של מי שהכנסתם או ההוצאות שלהם נמוכות מאיזה רף קבוע וקשיח מינימלי – נגיד, קו העוני הקיצוני שהגדיר האו"ם, שמוגדר כמי שמתקיים מפחות מ-1.9 דולר ליום – מתייחסים לעוני באופן יחסי. הם פשוט קובעים אותו ביחס לתנאי החיים הגרועים ביותר הקיימים בעולם כיום, שהם כנראה מה שהם מאחלים לאוכלוסיות המוחלשות ביותר בישראל.

הביטוח הלאומי וה-OECD, על כל פנים, מחשבים את העוני לפי המדד היחסי המקובל בעולם של "ההכנסה הפנויה" – ההכנסה "נטו" של משקי הבית מכל המקורות, אחרי גביית מסים והעברת קצבאות ממשלתיות. דו"ח הביטוח הלאומי מציג גם נתונים השוואתיים על שיעורי העוני לפי "הכנסה כלכלית" – הכנסה מעבודה והון, לפני ניכוי המסים והעברת הקצבאות לזכאים. התוצאות השונות שמתקבלות בשני המדדים האלה מלמדות מהו הגורם העיקרי לעוני בישראל, ומפריכות את הטענות על חוסר יכולתה של המדינה להתמודד עם שיעורי העוני הגבוהים השוררים בה.

כאשר מודדים עוני על פי "הכנסה פנויה", רואים שב-2018 שיעור העוני בקרב נפשות בישראל היה הרביעי בגובהו ב-OECD (ארגון המדינות המפותחות), כשרק בארה"ב, דרום קוריאה ותורכיה נרשמו שיעורי עוני גבוהים יותר. לפי המדד האחיד של OECD (השונה במעט מהמדד של הביטוח הלאומי), שיעור העוני בישראל היה גבוה ב-5.3 נקודות אחוז משיעור העוני הממוצע במדינות OECD. לעומת זאת, כאשר מודדים את העוני על פי "הכנסה כלכלית", ישראל נמצאת במקום לא רע בכלל, עם שיעור עוני נמוך ב-5.8 נקודות אחוז מהממוצע במדינות OECD.

מקור: המוסד לביטוח הלאומי, דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים ל-2018, פורסם בדצמבר 2019
מקור: המוסד לביטוח הלאומי, דו"ח ממדי העוני והפערים החברתיים ל-2018, פורסם בדצמבר 2019

 

כאן נמצא "האקדח המעשן". אם העוני בישראל היה תוצאה של מאפיינים ייחודיים של האוכלוסייה – למשל, מספר גדול של משפחות מרובות ילדים או שיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה – המאפיינים האלה היו באים לידי ביטוי בשני המדדים האלה, ומציבים את ישראל במקום גרוע או טוב בשניהם. זהו אינו המצב.

המיקומים המנוגדים של ישראל בהשוואה הבינלאומית של שיעורי העוני לפי הכנסה פנויה ולפי הכנסה כלכלית מפנים את האצבע למנגנון המבדיל ביניהם – המדינה. במלים אחרות, הגורם המרכזי לשיעורי העוני הגבוהים בישראל הוא המדיניות הממשלתית עצמה.

גם הביטוח הלאומי עומד על כך. בדו"ח נכתב כי "בעיית העוני בישראל היא בראש וראשונה בעיה של התערבות ממשלתית מצומצמת בהשוואה למדינות OECD". ההתערבות המצומצמת באה לידי ביטוי בהשקעה תקציבית נמוכה יחסית במערך הביטחון הסוציאלי, כמו גם בעדכון של גובה קצבאות הביטוח הלאומי לפי מדד המחירים לצרכן במקום לפי השכר הממוצע, באופן שמותיר מאחור את אלה שהכנסתם נמוכה, ודוחק את חלקם את מתחת לקו העוני.

שיעורי העוני הגבוהים בישראל הם כתם על מצחה של המדינה ועוול שנגרם לאוכלוסייה רחבה. האשמת העניים במצבם מהווה עוול כפול ומכופל. על מנת לצמצם את שיעורי העוני בישראל נדרש שינוי בסדרי העדיפויות במדיניות הממשלתית, ונדרשת החלטה על השקעה ציבורית למיגור העוני.

המאמר פורסם במקור באתר שיחה מקומית.