מאמר

משרד האוצר הוא האשם האמיתי באי-העלאת גיל הפרישה לנשים

מאחורי מסע ההפחדות של האוצר עומד דבר אחד: רצון לחסוך בתשלום הקצבאות, תוך הפקרת נשים מבוגרות לגורלן

במאמר שפורסם בדה-מרקר הלינה מירב ארלוזורוב על "הרשלנות הפושעת" של הכנסת בעיכוב העלאת גיל הפרישה לנשים. ואולם מי שמעכב בימים אלה את המתווה להעלאת גיל הפרישה שגיבשה ועדת הכספים הוא משרד האוצר, ולא הכנסת.

חשוב להבהיר — הדיון שמתקיים כיום אינו באמת על גיל הפרישה מעבודה, אלא על הרצון של משרד האוצר לדחות את תשלום קצבאות הזקנה תלויות ההכנסה, שניתנות כיום לנשים בנות 62 המשתכרות פחות מכ–5,000 שקל בחודש. נשים רשאיות כבר כיום לעבוד עד גיל 67. לא ניתן לכפות עליהן פרישה לפני כן, ומי שמסוגלת אכן ממשיכה לעבוד. הגיל הממוצע שבו פורשות נשים בישראל הוא 66, ושיעור הנשים בגילים אלה בשוק העבודה בישראל גבוה מברוב המדינות המפותחות.

הממוצע הזה מסתיר פער גדול בין נשים הממשיכות לעבוד הרבה מעבר לגיל הפרישה — רובן המכריע משכילות — לבין כמחצית מהנשים שהן בעלות השכלה נמוכה, ששיעור גבוה מהן מוצאות את עצמן מובטלות עוד לפני גיל 60. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), פחות ממחצית הנשים בעלות השכלה נמוכה מועסקות בגיל 62 — ועבור חלקן לפחות, כל שנה של דחייה בתשלום הקצבאות היא עוד שנה של עוני.טענה נוספת של ארלוזורוב היא נגד הדרישה הצודקת של הכנסת לטפל בסוגיית המקצועות השוחקים. היא לועגת לסוגיה החשובה הזאת בטענה המשונה שאין נתונים בנושא. כנראה שמבחינת ארלוזורוב, אם אין נתונים אז אין בעיה.

לכל העוסקים בדבר ברור כי לרוב הנשים כדאי לעבוד עד גיל מאוחר יותר, ואולם יש מקצועות שבהם הדבר בלתי־אפשרי: בראש ובראשונה מקצועות "צווארון כחול" כמו מנקות, מטפלות ועובדות פסי ייצור. נשים שממשיכות לעבוד במקצועות אלה בגיל מבוגר עושות זאת באופן חלקי, ונזקקות לקצבת הזקנה כדי להשלים את משכורתן הזעומה.בנוסף, יש מקצועות "נשיים" במובהק ושוחקים במיוחד — כמו אחיות, עובדות סוציאליות ומורות. עובדות במקצועות אלה "סוחבות" בלית ברירה עד גיל הזכאות לקצבה. רבות מהן עובדות בעל כורחן, ולפעמים אף נותנות שירות גרוע שפוגע בכולנו.

נכון, קשה למדוד ולהציג נתונים על מקצועות שוחקים, ואולם ישנם קריטריונים שמסייעים להגדיר שחיקה — לגבי נשים וגברים כאחד. במקצועות "נשיים" אחרים, כמו מוכרות ודיילות, מפטרים נשים מבוגרות משום שאינן "ייצוגיות" מספיק. צאו וראו, ברשתות האופנה תמצאו כיום רק נשים צעירות. מבוגרות ניתן למצוא בעיקר בעמדת הקופאיות בסופרמרקטים, והביקוש לעובדות במקצועות אלה מוגבל. אז במה יעבדו הנשים המבוגרות שנפלטו ממקצועות שוחקים בשוק העבודה? גם לכך אין לאף אחד תשובה.

בשל הקושי לגבש מתווה המתייחס למקצועות שוחקים — שיבחין בין מי שיכול או יכולה לבין מי שאינם יכולים להמשיך לעבוד בגיל מבוגר — הציעה ועדת הכספים להאריך את הזכאות לדמי אבטלה לנשים מבוגרות. הארכת הזכאות נועדה לתת לנשים שנפלטו מוקדם משוק העבודה זמן רב יותר לחפש עבודה, וליצור הכנסה מגשרת לאלה שלא מצליחות לעשות זאת עד למועד הזכאות לקצבה. מדובר בפשרה סבירה, שמן הראוי להחילה גם על גברים בשנים שלפני גיל הזכאות לקצבת זקנה. בעניין זה החל משרד האוצר להפריח בלונים של נתונים — למשל שעלות המהלך תהיה מיליארד שקל וחצי לשנה. מה הן הנחות היסוד לחישוב הזה? על אילו עובדות הוא מתבסס? העובדה שהתשובה לשאלות אלה אינה ידועה לא גרמה לארלוזורוב לפקפק לרגע בחישוב של האוצר.לכאורה, כל הצדדים בדיון מסכימים על כך שיש צורך לפצות את הנשים המוחלשות שייפגעו מהעלאת גיל הפרישה. ועדת הכספים של הכנסת, בצעד אחראי ובהסכמה חוצת מפלגות, הצליחה לגבש מתווה שנותן מענה אמיתי לנשים האלה. התגובה של ארלוזורוב ושל משרד האוצר היא מסע הפחדה בדבר עלויות מטורפות, שמאחוריו דבר אחר: רצון לחסוך תשלום קצבאות, אשר בשמו הם מוכנים להפקיר לגורלן קבוצה גדולה של נשים מבוגרות.

כל העלאה של גיל הזכאות לקצבאות זקנה חייבת להיות מלווה בהשקעה משמעותית בשוק העבודה, ובפיצוי של עובדות ועובדים שאינם מסוגלים לעמוד בגזירה. ללא אלה, העובדים החלשים ביותר במשק ימשיכו לסבסד את הפנסיות התקציביות של העובדים החזקים, כשהם נושאים על גבם את החיסכון בקצבאות הביטוח הלאומי.

במקום לנהל מסע הפחדות, יתכבדו נציגי משרד האוצר ויחזרו, בתום לב, לשולחן הדיונים בוועדת הכספים.

המאמר פורסם במקור בדה-מרקר