דירת מגורים אינה עוד סחורה או נכס. דירה היא בראש ובראשונה קורת גג – צורך אנושי בביטחון ובמילוי צרכים בסיסיים, שאיפות ורצונות נוספים של בני אדם. צורך בסיסי זה הוכר גם כזכות אדם, ונכלל במסגרת האמנה בדבר זכויות האדם של ארגון האומות המאוחדות.

בהיותה של דירת המגורים מרחב פיזי שבו שוהים זמן רב, לגודלה ואיכותה של הדירה השפעה מהותית על איכות החיים של המתגוררים בה. למיקום הגאוגרפי של דירת המגורים השפעה מכרעת על סיכויי החיים של המתגוררים בה, ועל האפשרויות התעסוקתיות, החינוכיות, החברתיות והקהילתיות שלהם.

יציבות דיור מהווה מרכיב חשוב גם היא, כאשר בניגוד להעברת חסכונות מאפיק השקעה כזה או אחר או החלפת רכב ישן ברכב חדש, להעתקת מקום המגורים ותכיפותה השפעה מכרעת על משפחות. שינויים אלו, בעיקר אם הם כוללים מעבר בין שכונה, עיר ובוודאי מדינה, כרוכים בשינויים דרמטיים בחיי הפרט והמשפחה.

במבנה הכלכלי של ימינו, רכישת דירת מגורים היא בדרך כלל העסקה הכלכלית הגדולה ביותר שמבצעים משקי בית במהלך חייהם. למעט משקי בית מבוססים במיוחד, רכישת דירה מותנת בלקיחת הלוואה גדולה, משכנתא, המשעבדת את משקי הבית להחזר חוב למשך שנים רבות, לעיתים עד גיל הפרישה מעבודה ואף למעלה מזה.

חובות המשכנתא מעמידים את מרבית משקי הבית בסיכון מתמיד של אי יכולת לעמוד בתשלומי ההחזר, היכול להיגרם להם בשל פגיעה או הפחתה בהכנסה השוטפת. אי עמידה בתשלומי המשכנתא עלולה להביא לפגיעה כלכלית ולצבירת חוב נוסף, לפגיעה בדירוג האשראי המשפחתי המייקר הלוואות עתידיות, ואף מעמידה את משק הבית בסיכון לעיקול הבית ופינוי ממקום מגוריהם.

דירה מהווה גם את ההוצאה השוטפת הגבוהה ביותר של משפחות רבות, וזאת בין אם הן רכשו דירה ומשלמות משכנתא, ובין אם הן מתגוררות בשכירות ומשלמות שכר דירה. בישראל, בשנת 2017, הוציאו משקי הבית בעשירוני הביניים (עשירונים 4-7) כרבע עד שליש מהכנסתם כהוצאות על דיור. גם משקי בית בעלי הכנסות גבוהות יותר, בעשירונים 8-10, מוציאים בממוצע רק מעט פחות מרבע מהכנסתם על דיור. בקרב משקי בית בעלי הכנסות נמוכות, בעשירונים 1-3, מטילה ההוצאה על דיור נטל כבד במיוחד, ועומדת בממוצע על 34% מההכנסה בעשירון השלישי, 40% מההכנסה בעשירון השני, ו-54% מההכנסה הפנויה של העשירון התחתון. שיעור ההוצאה הגבוה על דיור אינו מותיר למשקי בית רבים מספיק משאבים להשקעה בחינוך, בריאות ובתחומים נוספים.

היות ורכישת דירת מגורים דורשת השקעת הון משפחתי משמעותי, ישנם פערי יכולת בין מי שזכו לירושה או לסיוע משפחתי בהעמדת הון ראשוני, לבין מי שנאלצים להתגורר בשכר דירה וגם לא יוכלו לסייע לילדיהם בעתיד. ילדים המתגוררים באזורים שבהם איכות החינוך נמוכה או שהסביבה הקהילתית אינה מיטיבה, סיכוייהם למוביליות חברתית נמוכים. הדבר נכון גם לגבי ילדים הגדלים בדירות קטנות וצפופות או שחייהם מתאפיינים בחוסר יציבות בדיור ונאלצים לעבור מקום מגורים באופן תכוף.

בה בעת מתרחש שכפול חוזר והולך של הפערים, שכן תשלומי שכר הדירה אותם משלמים משקי בית שאין בבעלותם דירה, מרביתם מהעשירונים הנמוכים יותר, משולמים בעיקרם למשקי בית עשירים ולתאגידים המחזיקים בבעלותם דירות להשכרה.

מציאות זו אינה בבחינת 'חוק טבע', אלא היא תוצאה של התפיסה הכלכלית-חברתית הקיימת לפיה דירת מגורים מהווה סחורה נדל"נית. מסמך זה מבקש לאתגר את התפיסה לפיה דיור הוא בהכרח מוצר פרטי הנרכש בתנאי השוק על ידי מי שידו משגת, ולשרטט אופק למדיניות שבמסגרתה דיור יחדל להוות סחורה נדל"נית ובמקום זאת ייתפס כהשקעה ציבורית, בדומה לאופן שבו נתפסים חינוך ובריאות ציבוריים.

יעדה של מדיניות זו היא מציאות שבה כל אזרחי המדינה ייהנו מגישה לדיור ראוי, איכותי ויציב וזאת מבלי להכפיף את עתידם לחובות גדולים ולהוצאות כבדות. דיור שיאפשר לכל המתגוררים בו להנות מביטחון ומחופש לפעול להגשמת מכלול הצרכים והרצונות האנושיים.

// המסמך נכתב כפרויקט במסגרת הסדנא למחשבה ועשייה פוסט-קפיטליסטית בחברה האזרחית שנערכה במכון ון-ליר בחודשים מרץ-אוקטובר 2020. הפרויקט נתמך על-ידי מכון ון-ליר בירושלים.