עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית: דו"ח לשנת 2015

לרגל ה-1 במאי: הדו"ח השנתי של מרכז אדוה על חלוקת עוגת ההכנסה בין עובדים ומעסיקים, על מקבלי שכר גבוה ונמוך בישראל ועל טענת "הפריון הנמוך"

Facebooktwittermail

כלכלנים, אנשי ממשל וארגון ה-OECD מרבים להלין על הפריון הנמוך של העובדים הישראליים. להוציא ענפי ייצוא שבראשם ההיי טק, פריון העבודה בישראל הוא מן הנמוכים בארצות הארגון. הסברים שונים ניתנים לכך: רמה נמוכה של הון לעובד; הוצאה ביטחונית גבוהה; משקל גבוה של עובדים צעירים שלא צברו ניסיון; פעילות כלכלית "בשחור"; ועוד.

אלא שקיים הסבר בסיסי יותר: המדיניות העקבית של סיוע למעסיקים באמצעות הוזלת עלות העבודה. מדיניות זו, המתמשכת לפחות מאז תכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, היא סיפור "הצלחה": עלות העבודה אכן הוזלה, אלא שזה בא על חשבונו של המשק כולו.

1. הפריון הנמוך ומדיניות הוזלת עלות העבודה
ה"הצלחה" ניכרת בנתונים שלהלן:
ישראל "מצטיינת" בשיעור גבוה של שכירים המועסקים בשכר נמוך (עד 2/3 השכר החציוני במשק) – שיעור מן הגבוהים בארצות ה-OECD. שכר נמוך משקף השקעה מעטה בעובדות ובעובדים – בהכשרה מקצועית, בתנאי העסקה, במיכון, ומכאן פריון נמוך;
שיעור ההשתתפות של נשים ישראליות גדל בעשורים האחרונים – אך 36% מהן קיבלו ב-2014 שכר נמוך (עד 2/3 השכר החציוני במשק) – נתון המרמז על תעסוקה שאינה מצריכה השכלה או הכשרה מקצועית קודמת, ומכאן פריון נמוך;
ישראל "מצטיינת" בשיעור גבוה של עובדים ועובדות זרים, המועסקים בשכר נמוך ובתנאים ירודים, בהרבה מקרים כתחליף זול להשקעה במיכון ובאוטומציה, המאפשרים פריון גבוה יותר.

2. קיטון בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית
בסיכומו של דבר, בעשורים האחרונים קטן חלקם של העובדים, שכירים ועצמאים כאחד, בעוגת ההכנסה הלאומית. בשנת 2015 הוא עמד על 57% – השיעור הנמוך ביותר מאז שנת 2000, אז הוא עמד על 65%. זהו תהליך שהתרחש במרבית הארצות החברות ב-OECD אך אין בכך כדי לנחם, שכן הנסיבות שביסוד התהליך שונות במידה מסוימת מארץ לארץ וההתמודדות עם התוצאות היא במידה רבה משימה של כל ארץ בנפרד. מכל מקום, התוצאה היא פגיעה ארוכת טווח בפריון: עובדים ועובדות "זולים" הם עובדים שאינם מצריכים הדרכה והכשרה מקצועית, ואילו הם עצמם אינם יכולים להשקיע בהשכלה של ילדיהם, בוודאי לא כאשר המדיניות התקציבית מבוססת על העברה של חלק גדול מנטל המימון של השירותים החברתיים מן המדינה אל משקי הבית. כל אלה מבטיחים פריון נמוך – ואולי אף נמוך עוד יותר – גם בדור הבא.
למרבה הצער, הלמ"ס אינה מפרסמת נתונים על התפלגות עוגת ההכנסה הלאומית לפי עשירונים. סביר להניח כי נתונים שכאלה היו מצביעים על הצטמקות גדולה עוד יותר בחלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית, שכן הקטגוריה "עובדים" כוללת גם בעלי שכר גבוה במיוחד, כדוגמת המנהלים הבכירים בחברות ציבוריות, ששכרם גדל מאוד בעשור האחרון. נתונים שמפרסם מינהל הכנסות המדינה במשרד האוצר והמבוססים על מודל המס של המינהל מעלים כי בין השנים 2007 ל-2015, ההכנסה הממוצעת לנישום במאון העליון גדלה ב-7% – מכ-130.6 אלף ₪ לחודש לכ-139.5 אלף ₪ לחודש (במחירי 2015). זאת, בשעה שהשכר במשק בכללותו כמעט ולא השתנה. ב-2015 היוו הכנסות המאון העליון 13% מסך ההכנסות של הנישומים בישראל.

3. העובדים הזרים – מרכיב קבע של כוח העבודה הישראלי
מאז 1967 מהווים עובדים משטחי הרשות הפלסטינית חלק אינטגרלי של כוח העבודה הישראלי ומאז האינתיפאדה הראשונה נכללים בו גם אלה הקרויים "עובדים זרים". בשני המקרים, התפיסה הרווחת היא שמדובר בתופעות זמניות: אלא שהנתונים המוצגים במסמך זה מראים שמדובר במרכיב משמעותי וקבוע של כוח העבודה הישראלי. מדינת ישראל מתכחשת לכך וממשיכה להילחם בתופעה בידה האחת ולעודד אותה בידה השנייה. הממשלה מסרבת להכריע בין האפשרויות:
האחת, להכיר בחיוניותם של עובדים לא ישראלים לכלכלה הישראלית ולהשוות את זכויותיהם ומעמדם לאלה של עובדים ישראליים;
השנייה, להשקיע בתכנית ארוכת טווח להאצה טכנולוגית של ענפי הבניין והחקלאות שתצמצם את ההסתמכות על כוח אדם זול ולבנות מערך סיעודי חלופי בתנאים בהם ניתן להעסיק ישראלים.
ובאשר לעובדים הפלסטינים: העסקתם משרתת בטווח הקצר את המעסיקים הישראלים, המקבלים כוח עבודה זמין וזול, ובו בזמן גם את הכלכלה הפלסטינית, הנהנית מהשכר שהם מייבאים עמם, שהיווה ב-2013 12.3% מהתמ"ג של הרשות הפלסטינית. אולם לטווח ארוך הדבר פוגע בשני הצדדים: הוא פוגע ביכולת של הפלסטינים לפתח ולקיים משק עצמאי ובישראל הוא פוגע בעובדים מקומיים וברמת הפריון של המשק, עקב השתרשות נורמות של היעדר הכשרה מקצועית ושכר נמוך.

רק המנהלים הבכירים ניחנים בפריון גבוה?
נראה שרק המנהלים הבכירים בישראל ניחנים בפריון גבוה, אם לשפוט על פי גובה התגמול שלהם, שגדל בין 2014 ל-2015, בעיקר בחלק התיגמול שמבוסס על מניות. מנכ"לי תאגידי "תל אביב 100" תוגמלו, בממוצע, בסכום שנתי כולל של 5.1 מיליון ש"ח, או 425 אלף ש"ח בחודש – פי 44 מן השכר הממוצע (ב-2015, 9,592 ₪, בממוצע) ופי 91 משכר המינימום (4,650 ₪).

לשנות את המגמה של הוזלת עלות העבודה
עם תום שלושה עשורים של הוזלת עלות העבודה, הגיע הזמן לשנות כיוון. העלאה של פריון העבודה בישראל כרוכה בהגדלת ההשקעה בכלכלה הריאלית (במקום, למשל, בפיננסים) ובהשגת הסדר מדיני אזורי. אך היא מחייבת גם מעבר למדיניות שכר נדיבה ושוויונית יותר, מחד גיסא, ובהגדלת חלקה של המדינה במימון השירותים החברתיים, כולל בהשכלה ובהכשרה מקצועית, מאידך גיסא.

Facebooktwittermail