הכפרים הבדואים המוכרים (יישובי אבו בסמה)

עשור של תת-פיתוח

"אנחנו קיבלנו את ההכרה ב-2006 אבל לצערי הרב הכפר שלנו נשאר אותו כפר. המדינה לא עשתה בו שום דבר, לא כביש כניסה, לא חשמל, לא מים זורמים, נקודות מים בתוך הכפר עצמו, לא תכנית פיתוח, לא שום דבר. הדבר המעניין ביותר, והוא לא נותן לנו גם לישון, ההריסות. משרד הפנים, המנהל והסיירת הירוקה עם תנועת רגבים, אנשים שנכנסים לנו לכל בית, לכל פינה, מחפשים איפה יש תוספת חצי מטר, איפה יש עוד 20 ס"מ, ואנחנו בכפר שלנו שהוא מוכר, עצרו בעצם לנו את החיים בכלל. אנשים לא יכולים להתחתן. הצעירים, אף אחד לא התחתן, כי אם הוא רוצה להתחתן, הוא רוצה לבנות, ואי אפשר להשיג רישיון לבניה. אפילו שאנחנו מוכרים שש שנים כבר, אי אפשר". [מר עטייה אל עסאם, אבו תלול, דברים בפני ועדת החקירה לבדיקת הארגון הראוי של התחום המוניציפאלי ושל מרחבי התכנון המקומיים במגזר הבדואי בנפת באר שבע (פרוטוקול מיום רביעי, כ"ה באלול תשע"ב (12.9.12).]

תושבי הכפרים של אבו בסמה זקוקים מאד לפיתוח. מדובר באוכלוסייה מעוטת משאבים, שרובה חיה בעוני ואינה נהנית ממרבית השירותים הממשלתיים והעסקיים שניתן למצוא בכל מקום אחר בישראל. במבט אל העתיד, כל ניסיון להיטיב את מצבם של הבדואים חייב להיות כרוך לא רק בהזרמה של משאבים מדינתיים שעד כה ניתנו ביד קפוצה אלא גם ביצירת תשתית לפעילות כלכלית עצמאית. פעילות שכזו תאפשר לבדואים שיפור מתמשך ובר-קיימא של מצבם המשפחתי והקהילתי כמו גם השתלבות מלאה בכלכלה הישראלית הסובבת, הן זו האזורית והן זו הלאומית.

אלא שהדרך אל פיתוח שכזה רצופה כיום מכשולים וחסמים. ללא טיפול בחסמים אלה יקשה על הבדואים, הן הקהילה כולה והן המשפחות המרכיבות אותה, ויקשה גם על המדינה על רשויותיה השונות, להירתם למאמץ של פיתוח. להלן נתמקד בחסמים הנראים לנו כמשמעותיים ביותר:
1. המחלוקת על הבעלות על הקרקע והשלכותיה
2. מדיניות ריכוז האוכלוסייה הבדואית
3. שלטון מקומי חסר יכולת שליטה
4. תקצוב מדינתי מינימאלי והיעדר בסיס מס עצמאי
5. מחסור בתשתיות ציבוריות נאותות
6. שירותים חברתיים ממשלתיים בלתי מספיקים
7. מחסור באפשרויות תעסוקה.