מהתייעלות לאחריות

ברברה סבירסקי על תפקיד הממשלה בהבטחת זכויות חברתיות בסיסיות. מתוך "כפרה עלינו", עלון הקרן החדשה לישראל, ערב יום הכיפורים תשע"ד

עכשיו, אחרי שהממשלה כילתה שלושה עשורים במאמץ להתייעל על פי המודל הניאו-ליברלי, אולי הגיע הזמן לעבור משפת ההתייעלות לשפת האחריות. התייעלות משמעה קיצוצים תקציביים, הפרטה והחלפת יחסי עובד-מעביד ביחסי קונה-נקנה. אחריות, לעומת זאת, משמעה הבטחת מימון נאות לשירותים חברתיים, הפיכת מגמת ההפרטה וחזרה ליחסי עובד-מעביד כדי שישראל תמשיך להיות מדינת רווחה ולא תהפוך למדינת רווחים של קבלני עובדים.

כיצד יתאפשר השינוי? הנה שתי דוגמאות – פנסיה ובריאות.

פנסיה: דרוש ביטוח לחוסך במקום ביטוח לחברות הביטוח במצב שבו קרנות הפנסיה החדשות מופרטות, אחריות הממשלה מוגבלת לרגולציה: משרד האוצר קובע, בין השאר, את אופן החישוב של קצבת הפנסיה, את כללי ההשקעה של כספי הפנסיה ואת הגובה המרבי של דמי הניהול שגובות חברות הביטוח המנהלות את קרנות הפנסיה. זה הרקע להודעת משרד האוצר בתחילת אוגוסט השנה כי בכוונתו לשנות את אופן החישוב של קצבת הפנסיה החל מ-2014, כך שהפנסיונרים העתידיים יקבלו פנסיה מופחתת ב-10%. הסיבה שמספק האוצר: קרנות הפנסיה השיגו בשנים האחרונות תשואה נמוכה מהצפוי.

משרד האוצר כלל אינו מזכיר שעומד לרשותו כלי נוסף להתמודדות עם התשואה הנמוכה: הורדת דמי הניהול שנגבים מן החוסכים לפנסיה. קיצוץ דמי הניהול בחצי היה מוסיף יותר מ-10% לקצבת הפנסיה. מדוע צעד זה לא נשקל? כי במקום לבטח את רווחת הפנסיונרים העתידיים, הממשלה מעדיפה לבטח את רווחי חברות הביטוח, והרווחים הללו באים מדמי הניהול הגבוהים. הממשלה רואה את עצמה אחראית על התחרות באמצעות אישור דמי ניהול גבוהים, בטענה שהחברות הקטנות זקוקות להם כדי לשרוד, אך לא נלקחת אחריות על העובדות והעובדים הצפויים לצאת לפנסיה.

מעבר לזה, אילו הממשלה ראתה את עצמה אחראית לכולנו ולא רק לחברות הביטוח, היא הייתה מבטחת את החיסכון הפנסיוני (הן לפני הפרישה והן אחריה) באמצעות הבטחת תשואה של 4% + מדד. דהיינו, הממשלה הייתה מבטיחה לסבסד את קרנות הפנסיה בתקופות שפל. יש מדינות שעושות את זה.

ועוד לא הזכרנו שעובדות ועובדים בעלי שכר נמוך, שאינם עובדים שנים רבות ורצופות, הם חסרי כל סיכוי ליהנות מקצבת פנסיה בגובה סביר, בוודאי שלא על רקע דמי הניהול הגבוהים הנהוגים כיום. כדי להבטיח פנסיה נאותה לאלה צריך לכונן מערכת פנסיה ציבורית למקבלי שכר נמוך, שבה דמי הניהול יהיו אפסיים והכספים יושקעו באגרות חוב מיועדות שתשואתן מובטחת. המוסד לביטוח לאומי יכול להיות מופקד על ניהול קרן כזאת.

בריאות: לא לייעל את המערכת הבריאות הציבורית על ידי חיסול ציבוריותה הממשלה, הנשבעת בשם ההתייעלות הכלכלית, מעודדת שתי התפתחויות שיש בהן כדי למוטט את מערכת הבריאות הציבורית:

א. השר"פ – השירות הפרטי בבתי החולים הציבוריים, המאפשר מתן קדימות טיפולית לחולים המסוגלים לשלם מכיסם. יזמי השר"פ מבטיחים לנו כי הוא יוסיף כסף למערכת הבריאות הציבורית ויאפשר שימוש יעיל יותר במוסדותיה. בפועל, השר"פ הוא כלי שקוף למדי ליצירת שני מעמדות של חולים: סתם חולים וחולים בעלי מעמד של עדיפות לאומית (סליחה, פיננסית).

ב. המכירה הגוברת של ביטוחים פרטיים (של קופות החולים ושל חברות ביטוח), שהובילה להטיית כספים רבים – כשבעה מיליארד ש"ח – לרפואה הפרטית. אלא שאין מדובר ברפואה פרטית לחלוטין, כי אם ברפואה הניצבת על גבי הפלטפורמה של הרפואה הציבורית ונוגסת בה לטובת בעלי הביטוחים הנוספים. בדיוק כמו השר"פ, הביטוחים הפרטיים הוצגו תחילה כאמצעי להצלת מערכת הבריאות הציבורית. אך בדיוק כמו השר"פ, הביטוחים האלה דווקא מערערים את המערכת בכך שהם מחלישים את עמוד השדרה שלה – סל השירותים של קופות החולים.

האחריות המדינתית המתבקשת: עצירה מיידית של מגמות ההפרטה ומציאת פתרונות רצויים בתוך המסגרת של רפואה ציבורית ושוויונית לכל. הכספים המופנים היום לביטוחים פרטיים ולניתוחי שר"פ יכולים לשמש לשיפורה של מערכת הבריאות הישראלית למען כולנו, במקום שייטיבו רק עם מיעוט מיוחס.

הוראה להוריד את דמי הניהול בקרנות הפנסיה ומתן ערבות לחיסכון הפנסיוני של העובדים והעובדות, וכן נקיטת צעדים שמטרתם להשאיר את כספי הבריאות במערכת הבריאת הציבורית, הם בין הפעולות הדרושות כדי להחליף את ההתייעלות לכאורה לאחריות אמיתית.