גיל הפרישה: מושג שראוי לבטל


אחד הנושאים החמים היום הוא דחיית גיל הפרישה לנשים. כידוע, גיל הפרישה לגבר הועלה כבר בעבר, מ-65 ל-67 וגיל הפרישה לאישה הועלה כבר גם הוא, מגיל 60 ל-62. הכוונה, כך דווח, היא להשוות את גיל הפרישה של הגבר והאישה כך שעבור בני שני המינים, גיל הפרישה יעמוד על 67. העלאת גיל הפרישה לאישה יכולה להתרחש בשני שלבים: קודם העלאה לגיל 64 ואחר כך ל-67, או באופן מדורג יותר, על-ידי קביעת לוח זמים להעלאת גיל הפרישה מגיל 62 לגיל 67.

לפי נתונים של בנק ישראל, העלאת גיל הפרישה לנשים מ-60 ל-62 הביאה להישארות של נשים בשוק העבודה עד גיל מאוחר יותר.

לגבי העובדות אין עוררין: בשנת 2010, השתתפות נשים בנות 60-62 בשוק העבודה הייתה גבוהה מזו של שנת 2003, השנה בה הועלה גיל הפרישה לנשים. השאלה היא האם הגידול בהשתתפות בשוק העבודה נבעה מהעלאת גיל הפרישה. הסבר אלטרנטיבי אפשרי הוא שהגידול נבע מעליית מחירים, מעליית ההשתתפויות העצמיות בשירותים החברתיים ומהקושי הגובר של משקי הבית להסתדר עם משכורת אחת.

כאן מתבקשת הבחנה בין "גיל הפרישה" לבין "גיל הזכאות" לקצבת זקנה ולפנסיה – שני מושגים מבלבלים ביניהם בשיח על "גיל הפרישה לנשים".

"גיל הפרישה" הוא מונח שצריך לעבור מן העולם. הוא בא לעולם במאה ה-19, וסימן את הצורך לאפשר לעובדי תעשייה לפרוש מעבודה מפרכת ושוחקת ולחיות את מעט השנים הנותרות ברמה דומה לזו של החיים טרם הפרישה. היום תוחלת החיים ארוכה יותר, בריאות האוכלוסיה מעל גיל שישים טובה יותר, ורוב הגברים והנשים אינם עובדים בתעשייה אלא במגוון מקצועות רחב מאוד. רבים חפצים להמשיך לעבוד גם בשנות השישים ואפילו השבעים שלהם.

אם, כפי שטוענים הדוגלים בהעלאת גיל הפרישה לנשים, קביעת גיל פרישה מוקדם יותר מביאה לפרישה או "הפרשה" מהעבודה בגיל צעיר יותר, ואם קביעת גיל פרישה גבוה יותר מביאה לפרישה או "הפרשה" בגיל מבוגר יותר, הרי שמן הראוי לזנוח לחלוטין את המונח "גיל פרישה". כאמור, אנחנו חיים כיום יותר שנים מבעבר ואם אנחנו בריאים/ות וכשירים/ות יותר מאשר בעבר, אין סיבה לקבוע גיל פרישה מעבודה. העובד/ת יעבדו כל עוד הם יכולים ורוצים בכך והמעביד/ה יעסיקו את העובד/ת כל עוד הם מפיקים תועלת לארגון – ללא קשר לגיל.

אבל, בעוד שעל "גיל הפרישה" אפשר לוותר, "גיל הזכאות" הוא הכרחי. זהו הגיל שבו העובד/ת יכולים לפרוש מעבודה ולקבל, במקום שכר, קצבת זקנה ופנסיה. כיום יש בישראל שני גילאי זכאות:

גיל הזכאות הראשון – 62 לנשים ו-67 לגברים – הוא הגיל שבו ניתן להפסיק לעבוד חלקית או לגמרי ולקבל את הקצבאות החודשיות – קצבת זקנה ופנסיה — שמטרתן להחליף את השכר. בגיל זכאות זה, קבלת הקצבה כרוכה במבחן אמצעים;

גיל הזכאות השני – 67 לנשים ו-70 לגברים (במקרה של הנשים הכוונה היא להעלות את גיל הזכאות, בהדרגה, ל-70) — העובד/ת זכאים לקבל קצבת זקנה (אבל לא פנסיה) ללא מבחן אמצעים, זאת אומרת, ללא שום קשר להכנסה החודשית מעבודה.

את גיל הזכאות – על שתי דרגותיו – יש לשמר: זה מאפשר לעובדות ועובדים במקצועות שוחקים, או לכאלה שאינם בקו הבריאות, לפרוש מהעבודה מוקדם יותר. אבל אין כל סיבה לשמור על "גיל הפרישה".