אי שוויון ואי שקיפות: על תקציב החינוך בישראל

הקושי העיקרי הניצב בפני כל מי שמבקש לדון בתקציב מערכת החינוך הוא, היעדר מידע מקובץ ומסודר על התקציב המלא של כל אחד מבתי הספר בישראל

הכנסת, בבואה לבחון את הצעת תקציב משרד החינוך ל־2013, צריכה לשאול שלוש שאלות עיקריות:
א. האם התקציב המוצע גדול דיו כדי לקיים מערכת חינוך ראויה:
1. האם שכר המורות הוא הוגן ובר־השוואה לארצות אחרות;
2. האם כל תלמיד ותלמידה נהנים ממספר שווה של שעות הוראה;
3. האם כל בתי הספר נהנים במידה שווה מתשתיות פיסיות תקניות.

ב. האם התקציב המוצע מחולק באופן שוויוני או שמא יש קבוצות של תלמידים ותלמידות הצפויים ליהנות ב־2013 מתקציבים גבוהים מאלה של תלמידים ותלמידות אחרים;

ג. האם מן הראוי הוא שכספים פרטיים – כספי הורים, כספי תרומות, כספי תאגידים עסקיים – יוזרמו ללא פיקוח לתוך מערכת החינוך וייצרו בה אפליה בין בתי ספר עתירי משאבים למיעוט מיוחס ומבודל.

מדיניות התיקצוב של מערכת החינוך אינה הגורם היחיד ואף לא העיקרי לאי־שוויון הגבוה השורר בין התלמידים השונים בישראל. הגורם העיקרי לאי שוויון הוא היחס השונה שמגלה המערכת )מנגנון משרד החינוך והרשויות המקומיות, המורות והמנהלות, ההורים והתלמידים עצמם( כלפי בני המעמדות, העדות, הדתות והלאומים השונים בישראל. היחס השונה מוליד פערים גדולים באיכות הלמידה ובעקבות זאת בהישגים לימודיים. אבל אין ספק שמדיניות התיקצוב תורמת אף היא להתמשכותו של אי שוויון זה. בתי ספר שונים זה מזה במספר שעות התקן העומד לרשות המנהלת, בעושרה וגיוונה של תכנית הלימודים, בגודל המבנה וגילו, רמת הציוד, היקף השירותים הנלווים שמספקת הרשות המקומית, גובה תשלומי ההורים, היקף התיקצוב מן הרשות המקומית.