עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית: דו"ח לשנת 2010

 2010 היתה שנה טובה למשק הישראלי, שצמח והתרחב. מבחינת העובדים, שתי הבשורות החיוביות ביותר היו, ראשית, הירידה באבטלה, מ-7.5% ב-2009 ל-6.6% ב-2010, ושנית, יצירתן של כ-100 אלף משרות חדשות (הגם ש-42% מתוכן היו חלקיות). השכר הממוצע למשרת שכיר עלה בשיעור זעיר – 0.9%, בעוד ששכר המנהלים הבכירים עלה בשיעור של 10%.

חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית עלה מעט, מ-62% ב-2009 ל-63% ב-2010. עם זאת, חלקם של העובדים עדיין נמוך באופן משמעותי משהיה בתחילת העשור הקודם: 68%. חלקם של המעסיקים ("העודף התפעולי") נותר ללא שינוי – 14%.

גם כשמדובר באחוזים בודדים, הסכומים משמעותיים: ב-2010, לדוגמא, עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 688 מיליארד ₪. אחוז אחד מזה היה 6.88 מיליארד ₪. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2010 על 68%, כפי שהיה בשנת 2000, ולא על 63%, כפי שהיה בפועל, היו העובדים מקבלים ב-2010, כקבוצה, 34.41 מיליארד ₪ נוספים. אם נחלק את הסכום הזה במספר הכולל של העובדים והעובדות – ב-2010, כ-2.938 מיליון (לא כולל עובדים לא ישראלים) – נמצא, כי ב-2010 עשויים היו כל עובד ועובדת לקבל, בממוצע, תוספת של 11,713 ₪, או כ-976 ₪ לחודש.

בסיכומו של דבר, העשור האחרון היה טוב למעסיקים, פחות טוב לעובדים: בין 2000 ל-2010 גדלה ההכנסה הלאומית ב-33%, אך בעוד שחלקם של העובדים גדל ב-24%, חלקם של המעסיקים גדל ב-44%.

המאון העליון של השכירים ריכז בידיו, לפי נתוני הלמ"ס, 6.3% מכלל הכנסות השכירים בישראל. לפי נתוני מינהל הכנסות המדינה מדובר בשיעור גבוה יותר – 8.7%. נתוני מינהל הכנסות המדינה מעלים עוד, כי כלל המאון העליון – שכירים ועצמאים כאחד – ריכז בידיו 12.8% מכלל ההכנסות.

מנגד, שכירים המשתכרים עד 2/3 השכר החציוני היוו ב-2009 25.9% מכלל השכירים וחלקם בעוגת ההכנסות עמד על 7.7% – אך מעט יותר מזה של המאון העליון.

התמונה המצטיירת מהנתונים הנ"ל מעידה, מצד אחד, על ריכוז של הון והכנסות בידי מיעוט – קבוצות ההון, המנהלים הבכירים בתאגידים העסקיים והעובדים המתוגמלים היטב, יחסית, בשניים-שלושה מכלל ענפי המשק. מצד שני היא מעידה על היחלשות של כוח המיקוח של רוב העובדים והעובדות בישראל. התוצאה: שוק העבודה בישראל אינו מצליח לפרנס בכבוד חלק גדול מן המועסקים בו. הרווחים של קבוצות ההון היום עלולים להתברר כהפסד עתידי של המשק ושל החברה הישראלית, שכן עובדים ועובדות המתקשים לקיים רמת חיים נאותה ולהנחיל לעצמם ולילדיהם הכשרה והשכלה נאותים יתקשו להוות תשתית איתנה לפיתוח כלכלי ארוך טווח.