היבטים של הפרטה במערכת החינוך

על מגמות ההפרטה במשרד החינוך, בפעילות של גופים חיצוניים בבתי הספר, בקבלני החינוך המרכזיים וביישום מדיניות הסטנדרטים כתחליף לפיקוח הפדגוגי

מערכת החינוך בישראל מבוססת, עדיין, על תשתית ציבורית חזקה. מרבית שעות הלימוד הן במימון ציבורי ומרבית המורות מועסקות על ידי משרד החינוך והרשויות המקומיות. עם זאת, מזה שלושה עשורים מתקיימת מגמה זוחלת של הפרטה ומשקלם של הורים, עמותות וגופים עסקיים, שייקראו להלן "כוחות השוק" – הולך ומתעצם.

ההפרטה היא בו-זמנית תוצר של היחלשות המערכת הציבורית והמחולל שלה. כתוצאה ממדיניות כלכלית וחברתית ניאו-ליברלית ושל צמצום ההשקעה הציבורית בחינוך, גדל חלקו של המגזר הפרטי במימון החינוך ועוד יותר מכך, בעיצובו. הפעילות של הגורמים הפרטיים, כיוון שהיא מתבססת על אינטרסים משפחתיים, מגזריים או עסקיים, מחלישה בתורה עוד יותר את יכולתה של המדינה להנהיג את החינוך.

ההפרטה מבטאת תהליך של קומודיפיקציה של החינוך: החלת כללי השוק ממירה את התפיסה של חינוך כזכות יסוד אזרחית שהיא גם אמצעי ליצירת שוויון הזדמנויות לטובת תפיסה של החינוך כמצרך שאותו יכול לייצר מי שהוא בעל הון ואותו יכול לרכוש זה המרבה במחיר.

ההפרטה מפוררת את התשתית האוניברסלית של החינוך הציבורי, בכך שהיא חותרת תחת יכולת משרד החינוך להנהיג מדיניות חינוכית השואפת לקדם את כלל התלמידים. בו בזמן היא מאיצה את ההתבדלות המעמדית, האתנית והתרבותית.

על המסמך

מסמך זה הוא המשכו של המסמך בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת (סבירסקי ודגן-בוזגלו 2009), שדן, בין השאר, במסגרות הלימוד המתבדלות, במבנה המימון של המערכת, בפעולתם של כוחות השוק ובמודל התאגידי של ניהול בתי ספר, כמו גם בהשלכות של תופעות אלה על כוח ההוראה.

המסמך הנוכחי מתמקד בביטויי ההפרטה של פעילות משרד החינוך עצמו, בפעילות של גופים חיצוניים בבתי הספר, בקבלני החינוך המרכזיים (קרנות, חברות מסחריות ורשתות חינוך) וביישום מדיניות הסטנדרטים כתחליף לפיקוח הפדגוגי.