הנדסת עוני, או הינדוס העניים

ויליאם פיט (1806-1759) זכור כראש הממשלה הצעיר ביותר של אנגליה. הוא הצטיין גם בתחומים נוספים: הוא ארגן מחדש את אוצר המדינה, צמצם את החוב הלאומי של הממלכה, הנהיג מספר רפורמות מבניות חשובות ולחם בשחיתות. הוא גם התנגד לשכר מינימום. נשמע מוכר?

המלחמות הנפוליאוניות הכבידו מאוד על המשק האנגלי. רבים הגיעו לפת לחם. פת הלחם, מצדה, התייקרה. מנהיג האופוזיציה, אחד בשם סמואל וייטברד (Whitebread; כן, כן, לחם לבן) המליץ להעלות את שכר המינימום (אולי כדי שהעניים יוכלו לקנות לפעמים גם לחם לבן ולא רק לחם אחיד). ויליאם פיט התנגד. במקום זאת הציע להעניק לעובדים בשכר נמוך תוספת שתפצה אותם על העלייה במחירי הלחם. גובה התוספת השתנה עם מחיר הלחם. הרעיון הבסיסי היה שהעובדים בשכר נמוך ייהנו לפחות מלחם. ולא פחות חשוב: הסיוע לעובדים, במקום שיבוא מקופת המעסיקים, יבוא מקופת המדינה. כדי שלא להפריע לפעולת השוק החופשי.

מאתיים ומשהו שנים לאחר מכן התכנסה השבוע ועדת השרים לענייני חקיקה של ממשלת ישראל לדון בהצעת החוק של עמיר פרץ להעלות את שכר המינימום. ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר שטייניץ פעלו למנוע את אישור ההצעה. החרו-החזיקו אחריהם בנק ישראל, התאחדות התעשיינים ועוד רבים וטובים, בטענה שהצעתו של פרץ תמוטט את כל מערכת השכר בישראל. הם הצליחו: הצעתו של עמיר פרץ לא תזכה לגיבוי הממשלה. כפיצוי הכריזה הממשלה כי תרחיב את תחולת מס הכנסה שלילי.

בתיזמון מושלם פירסם בנק ישראל לפני כשבועיים דו"ח מעקב של ועדה ממשלתית (בנק ישראל, מכון ברוקדייל, רשות המסים והביטוח הלאומי) שעקבה אחר יישומו של מס הכנסה שלילי (דו"ח צוות המחקר המלווה את יישום חוק מס הכנסה שלילי, 27.6.2910; להלן דו"ח בנק ישראל). לא אחזיק אתכם במתח: מתברר כי במאתיים השנים האחרונות התקדמנו אך מעט: התוספת החודשית הממוצעת שקיבל/ה עובד/ת הזכאי/ת למס הכנסה שלילי עמדה ב-2008 על 213 ש"ח, בממוצע (ההצעה של עמיר פרץ מציעה תוספת של 1,000 ש"ח בחודש). חלקו את זה ב-4.75 ש"ח, מחירו של לחם אחיד (לא פרוס), ותקבלו 44 ככרות לחם. הממרחים? לא עלינו, משלמי המסים.

מה שמגשר על פני מאתיים השנים שבין ויליאם פיט ובין בנימין נתניהו הוא הנדסת העוני, ענף מדיניות שמקורותיו עתיקים (ר' ביהדות את המעשרות לגר, ליתום ולאלמנה) ועם זאת מרכיביו הבסיסיים שומרים, כך נראה, על מידה גבוהה של המשכיות, מעבר לזמן ולגבולות גיאוגרפיים ותרבותיים.

מדוע "הנדסת עוני"? למקרא הדו"ח הנ"ל של בנק ישראל, קשה להימלט מהתחושה שמדובר בעיסוק הנדסי לכל דבר. מס הכנסה שלילי בנוי מחישובים מורכבים ביותר: המרכזי שבהם הוא, כמה שקלים יש להוסיף לכל עובד/ת כך שמצד אחד, התוספת תצליח "לחלץ" את העובד/ת מן העוני ומצד שני, כך שהתוספת תכביד כמה שפחות על קופת המדינה. מה שאומר, כמובן, שבסופו של דבר החילוץ לא יהיה מן הסוג של הוצאת טובע מן המים אל היבשה אלא מן הסוג של העלאת אפו של הטובע אל מעל לקו המים. זה דבר המחייב חישובים הנדסיים מורכבים מן הסוג הבא לידי ביטוי בפסקה הבאה מתוך הדו"ח:

הזכאות למענק מה"ש [מס הכנסה שלילי] היא אישית – כל אחד מבני הזוג זכאי למענק אם עמד בקריטריונים הנדרשים – והיא מחושבת כפונקציה של מספר מאפיינים של העובד: מקום מגוריו, הכנסתו, מספר ילדיו, גילו ועוד. מתן המענק מותנה, בין היתר, בהכנסה חודשית ממוצעת של העובד (בשנת 2007) מעל 1,810 ש"ח אך מתחת ל-5,970 ש"ח אם יש לו 3 ילדים (בני פחות מ-19) ומעלה, ומתחת ל-5,450 ש"ח אם יש לו ילד אחד או שניים, ואם אין לו ילדים – אם מלאו לו 55 שנים. המענק משולם לכל אחד מבני הזוג בגין הכנסתו, אך הוא עשוי לפחות ואף להתבטל אם סך ההכנסות של משק הבית, על פי החישוב המפורט להלן, עולות על 13,000 ש"ח" (עמ' 10).

 

גם הקביעה כיצד ומתי תוענק קצבת מס הכנסה שלילי מצריכה חישובים מן הסוג ההנדסי. שכן זאת לדעת, את הקצבה לא נותנים לזכאים, בפשטות, אחת לחודש, יחד עם המשכורת, אלא באיחור של שנה, ובכפוף לתנאים שונים, כלהלן:

מענק מה"ש משולם ישירות לחשבון הבנק של הזכאי. אף שהזכאות לתשלום היא שנתית, התשלום עצמו מחולק לתשלומים שווים כלהלן:

אם הבקשה הוגשה עד סוף חודש מארס בשנה שלאחר שנת המס שבגינה משולם המענק – ארבעה תשלומים: מה-15 ביולי בשנת המס שלאחר זו שבגינה משולם המענק ובכל שלושה חודשים עד ל-15 באפריל בשנה שלאחר מכן.

אם הבקשה הוגשה באיחור, בין תחילת אפריל לסוף חודש יוני – שלושה תשלומים: ב-15 באוקטובר בשנה שלאחר זו שבגינה משולם המענק וב-15 בינואר וב-15 באפריל בשנה שלאחר מכן.

אם הבקשה הוגשה מתחילת יולי ועד סוף ספטמבר – שני תשלומים שווים: ב-15 בינואר וב-15 באפריל בשנת המס שלאחר מכן. (16)

 

 

רק מי שיושב ליד שולחן עם סרגל ומחשבון מסוגל להגיע להגדרות מדויקות כל כך, לחלוקה מדודה כל כך של סכומי הכסף, של מועדי קבלת הקצבה, של התמריצים לחרוצים, המגישים את הבקשה בזמן, ושל העונשים לעצלנים, שמאחרים.

ובכל זאת, לאחר שהתרשמנו כדבעי מתיחכומה ומורכבותה של של הנדסת העוני, יש לומר כי יותר משיש כאן הנדסת עוני יש כאן הינדוס של העניים. שהרי מס הכנסה שלילי לא נועד כלל להילחם מלחמה של ממש בעוני. כל תכליתו היא להילחם בדו"ח העוני שמפרסם המוסד לביטוח לאומי פעמיים בשנה. תוספת של 213 ש"ח בחודש אינה יכולה לחולל צמצום של ממש בעוני, אבל היא מספיקה כדי להוריד את שיעור העוני בישראל. ואכן, מחברי הדו"ח של בנק ישראל מצאו כי באותם אזורים שבהם הונהג מס הכנסה שלילי, שיעור המשפחות העניות ירד ב-4%. הם גם מעריכים כי אם וכאשר יונהג מס הכנסה שלילי בכל הארץ, תרד תחולת העוני הארצית באותו שיעור.

על מה אנו מדברים? ב-2008, משפחה של 4 נפשות שהכנסתה החודשית היתה 5,573 ש"ח הוגדרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כענייה. אין זה אומר, כמובן, שמשפחה דומה עם הכנסה של שקל אחד נוסף היתה לא ענייה. גם לא משפחה שכזאת עם 200 ש"ח נוספים. משפחות אלה לא היו עשירות. הן אפילו לא נמנו עם המעמד הבינוני. כל מה שמבחין בינן ובין המשפחה עם 5,573 ש"ח הוא מספר לא רב של שקלים. אבל, כיוון שההכנסה המגדירה את קו העוני היא כה נמוכה, די בתוספת של 200 ש"ח כדי להעלות 4% מן המשפחות אל מעל לקו העוני, לתפארת מדינת ישראל. בלשון מחברי הדו"ח של בנק ישראל, המשפחות שקיבלו מס הכנסה שלילי "נחלצו ממעגל העוני". יעני, פתחו בקבוק שמפניה והזמינו חבילת תיור ללונדון. במקום תחולת עוני של 20% נהיה במדינה שבה תחולת העוני היא 16%. כל משפחה ששית במקום כל משפחה חמישית.

יש לומר כי בתור כלי להינדוס העניים, מס הכנסה שלילי ניחן במעלות רבות: ראשית, הוא לא פוגע במעסיקים; למעשה, אפשר לטעון כי הוא אפילו מסייע להם שכן הוא מאפשר להוריד שכר, ולפחות לא להעלותו, בידיעה שקופת המדינה היא שתשלים להם את התלוש באמצעות מס הכנסה שלילי. שנית, הוא טוב לפוליטיקאים, כי הוא מאפשר להם להכריז, שוב ושוב, על התייצבותם בחזית המלחמה בעוני. שלישית, הוא לא עולה הרבה: ב-2009, כאשר הוא הונהג בארבעה מוקדים בארץ, הוא עלה כ-74 מיליון ש"ח; ועורכי המחקר קובעים כי גם בפריסה ארצית לא יעלה תקציבו על 203 מיליון ש"ח. רביעית, עלותו בפועל תהיה נמוכה אף יותר, הודות ליכולתן של ממשלות אצלנו למרוח את יישומה של כל תכנית: הבטיחו להחיל את מס הכנסה שלילי בכל הארץ? אז הבטיחו. אבל, כדברי לוי אשכול בזמנו, הם לא הבטיחו לקיים. חוץ מזה הם שיקרו "קצת": הם אמרו שהחלת מס הכנסה שלילית בכל הארץ תעלה 2 מיליארד ש"ח, בעוד שבנק ישראל העריך, כאמור, כי זה יעלה 203 מיליון.

מס הכנסה שלילי הוא בבחינת זריית חול בעיניהם של נשים וגברים היוצאים מדי יום לעבודה ואינם יכולים לחיות בכבוד ולגדל את ילדיהם בכבוד. מס הכנסה שלילי הוא כלי להינדוס העניים.

האם יש חלופות? בוודאי.

נתחיל בשאלה, כיצד נהיים עניים וליתר דיוק, כיצד מגיעים להכנסה משפחתית של 5,573 ש"ח? מהנדסי העוני מציינים דרכים שונות, אבל בדרך כלל לא את זו העיקרית: מערכת כלכלית שאינה מייצרת מספיק מקומות עבודה, ויותר מכך, מערכת שאינה מייצרת מקומות עבודה בשכר המאפשר מחייה בכבוד. למה זה קורה? מכל מיני סיבות: בעולם הגדול, ובמיוחד בזה הקרוי "שלישי", זה נובע מפיתוח כלכלי נמוך ומריכוז של המשאבים המעטים בידי שכבה דקה – השליטים, הצבא, תאגידים רב-לאומיים. בישראל זה משקף, בין השאר: ריכוזיות גדולה של ההון; העדפה של בעלי ההון להשקיע בחו"ל או לחכות להזדמנויות נוצצות במיוחד; ממשלה שמעבירה את השליטה בהון הציבורי לידי המגזר הפרטי; ממשלה שזנחה את המדיניות של תעסוקה מלאה; ממשלה שאינה משקיעה בפריפריה כי היא משקיעה בעוד ועוד מלחמות; ועוד.

ולמה שכר נמוך? בעיקר, כי אפשר. כי האיגוד המקצועי מעדיף קו של "הסכמה לאומית"; כי בעלי ההון מורשים לייבא עובדים זולים מחו"ל; כי הממשלה עצמה מעבירה עבודות לקבלנים; ועוד.

שוק העבודה אינו הסיבה היחידה לעוני, כמובן, שהרי ישנם רבים שכלל לא יכולים ליטול בו חלק – נכים, קשישים, אמהות חד-הוריות וכיו"ב. אלא שאילו היתה לנו מערכת שכר הוגנת ושוויונית יותר, כזאת המאפשרת גם חסכון משמעותי לפנסיה, היו משפחות רבות יותר מחזיקות בנכסים והכנסות גדולים יותר שהיו מאפשרים לאלה מתוכן שאינם יכולים לעבוד לחיות ברמה שמעל לקו העוני. שהרי גם בקרב משפחות מבוססות ישנם נכים, קשישים ואמהות חד-הוריות – אלא שרובם אינם נופלים אל מתחת לקו העוני.

האם אפשר ליצור מערכת חברתית-כלכלית עם פחות עניים? ובכן, לפני דור אחד בלבד, ב-1985, תחולת העוני בישראל היתה קטנה בחצי משהיא כיום – כ-11% מהמשפחות (במקום כ-20% כיום). אז, כחמישית מן העניים היו שכירים; כיום, כמעט 40%. במקביל, גם האי שוויון היה יותר מתון: מדד הג'יני עמד אז על 0.33 ולא על 0.38, השיעור כיום (ככל שמתרחקים מ-0.01 ומתקרבים ל-0.99, האי-שוויון גדל).

לא רק זאת, אלא שגם כיום יש בעולם רבים שיודעים לעשות זאת: בארצות סקנדינביה, שיעור העוני באמצע שנות ה-2000 נע בין 5.3% בשוודיה ובדנמרק ל-7.1% ב-איסלנד; בצרפת עמד השיעור על 7.1%. במקביל, מדד הג'יני נע בין 0.23 בשוודיה ל-0.28 בנורבגיה; ובצרפת הוא עמד על 0.28. אנחנו, בישראל, התרחקנו מאלה היודעים לעשות זאת (כולל אנו עצמנו בעבר הלא רחוק) והתקרבנו לאלה שאינם יודעים לעשות זאת: למשל, ארצות הברית (מדד ג'יני 0.38 ותחולת עוני של 17.1%) ותורכיה (מדד ג'יני 0.43 ושיעור עוני של 17.5%).

ב-1964 הכריז הנשיא האמריקני לינדון ג'ונסון על "מלחמה בעוני". מאז, ממשלות רבות ברחבי העולם למדו להשתמש במלחמה זאת ככלי פופוליסטי לטיפוח תדמית חיובית. ההודים נלחמים בעוני, הבריטים, הבנק העולמי. וגם אנחנו. למרבה המזל, היום כבר לא נלחמים מלחמות של ממש בעניים: גירוש מעיר לעיר וממחוז למחוז; סירוס; כליאה במוסדות סגורים; וכמובן, הוצאה להורג, באמתלות שונות, של חוסרי בית, נוודים, או מקבצי נדבות. כיום, השבח לאל, אין מסלקים את העניים ואין מחסלים אותם. רק מהנדסים אותם.