תמונת מצב חברתית 2007

הנתונים המוצגים השנה בדו"ח השנתי תמונת מצב חברתית 2007 מציבים סימן שאלה סביב הטענה, כי המדיניות הממשלתית הנקוטה כיום, המתמקדת רובה ככולה בהשגת צמיחה כלכלית גרידא, יש בה כדי לקדם את החברה הישראלית במגוון רחב של נושאים, ובהם חינוך והשכלה, בריאות וביטחון סוציאלי. הנתונים מצביעים על כך שישראל זקוקה למדיניות המשלבת חתירה לצמיחה יחד עם חתירה לחברה הוגנת, שוויונית וצודקת. לצורך כך יש לפזר את ההשקעות בין כל חלקי החברה ובין כל אזורי הארץ ולהעניק לכלל האזרחים כלים שמזה מספר שנים הולכים ומתרכזים בידיהם של מעטים. להלן עיקרי הממצאים:

 

"טפטוף כלפי מטה": מאז 2003, ישראל מצויה בשנה החמישית של צמיחה כלכלית רצופה, אך הפערים החברתיים אינם מצטמצמים. ההבטחה של הפוליטיקאים, כי פירות הצמיחה סופם "לטפטף כלפי מטה" אינה מתגשמת, לפחות עד כה.

 

צמיחה בלתי מאוזנת: אחת הסיבות לכך היא, שהצמיחה בישראל היא מאוד לא מאוזנת: בעשור האחרון, שיעורי הצמיחה הגבוהים ביותר נרשמו בענפי ההיי טק ועוד יותר מכך, בענף הפיננסים והשרותים העיסקיים. לעומת זאת, תוצר התעשיות המסורתיות ירד. חוסר האיזון בולט גם בתחום ההשקעות בענפי התעשייה: בעשור 1997- 2006, הטכנולוגיה העילית משכה את ההשקעות הגדולות ביותר: ב-2006, מלאי ההון בתעשיות אלה היה גדול ב-150% משהיה ב-1997; בענף התעשיות המעורבות הוא גדל ב-42% ואילו בתעשיות המסורתיות הוא גדל רק ב-15%, לערך.

 

פערי שכר לפי ענפי כלכלה: הפערים בין הענפים השונים מתבטאים גם בתחום השכר: נתונים על התעשייה מעלים, כי עלות השכר הממוצעת בתעשיות הטכנולוגיה העלית עמדה ב-2006, בממוצע, על 228 אלף ₪; בתעשיות טכנולוגיה מעורבת עילית על 180 אלף ₪; בתעשיות טכנולוגיה מעורבת מסורתית – על 120 אלף ₪; ובתעשיות טכנולוגיה מסורתית – על 100 אלף ₪.

 

חלוקת עוגת ההכנסות: תהליכים כלכליים אלה באים לידי ביטוי בחלוקת ההכנסות בישראל. בגל הצמיחה הנוכחי, רק שני העשירונים הגבוהים, ובמיוחד העשירון העליון, הגדילו את חלקם בעוגת ההכנסות. חלקם של שני עשירונים אלה בעוגת ההכנסות גדל שנה אחר שנה, ל-44.2% ב-2004,   ל-44.7% ב-2005 ול-44.8% ב-2006. חלקו של העשירון העליון לבדו, שב-1990 עמד על 24.4% מעוגת ההכנסות, הגיע ב-2006 ל-28.3%. ב-2006, ההכנסה החודשית הממוצעת של משק הבית בעשירון העליון עמדה על 40,904 ₪ – פי 4, כמעט, מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון החמישי. לעומת זאת, חלקם של שבעת העשירונים הנמוכים ירד, וחלקו של העשירון השמיני נותר כשהיה.

 

פערים עדתיים ולאומיים: פערי ההכנסות באים לידי ביטוי גם במישור העדתי והלאומי. נתוני שכר של שכירים עירוניים מראים כי רמת ההכנסה הנמוכה ביותר היא זו של אזרחי ישראל הערבים:      ב-2006 היא עמדה על 70% מהממוצע. שכרם של יהודים מזרחים עמד על 103% מן הממוצע ושכרם של יהודים אשכנזים עמד על 139% מן הממוצע. ועוד: נראה כי גל הצמיחה הנוכחי פסח על השכירים העירוניים הערבים, שכן שכרם ירד מ-75% מן הממוצע ב-2004 ל-70% ממנו ב-2006.

 

פערים מגדריים: גל הצמיחה הנוכחי גם אינו תורם לצמצום פערי השכר בין נשים לגברים.          ב-2006, השכר החודשי הממוצע של נשים עמד על 63% משכר חודשי של גברים, ושכר ממוצע לשעה של נשים עמד על 84% משכר גברים לשעה.

 

שכר מנהלים בכירים: הגידול הבולט ביותר בתחום השכר נרשם בשכר המנהלים הבכירים. עלות השכר השנתית הממוצעת של מנהל בכיר בחברה הכלולה ברשימת "תל-אביב 25" (25 החברות הגדולות בבורסה) גדלה מ-4.0 מיליון ₪ ב-2003 ל-10.14 מיליון ש"ח ב-2006 (פי 2.5 בתוך 3 שנים!). עלות השכר החודשית עמדה, ב-2006, על 845 אלף ₪: פירוש הדבר שמנהלים אלה השתכרו, לבדם, סכום הגבוה פי 21 מן ההכנסה החודשית הממוצעת של משק בית בעשירון העליון.

 

אם ניקח את עלות השכר החודשי של כלל המנהלים בחברות הבורסאיות (לא רק ברשימת "תל אביב 2005"), נמצא כי ב-2006 היא היתה גבוהה פי 49 משכר המינימום ופי 22 מהשכר הממוצע.

 

השכר של רוב הישראלים: לעומת זאת, השכר של רוב הישראלים נמוך. ב-2005 (השנה האחרונה לגביה התפרסמו הנתונים שלהלן), כמעט שלושה-רבעים מן השכירים בישראל השתכרו עד לגובה של השכר הממוצע (באותה שנה, 7,761 ₪). ניתוח מדוקדק יותר מעלה, כי 61.3% מן השכירים קיבלו שכר שאינו עולה על 75% מהשכר הממוצע – דהיינו, 5,821 ₪. במלים אחרות, 61.3% מן השכירים בישראל צריכים לעבוד לפחות 145 חודשים – 12 שנה! – כדי להגיע לעלות השכר החודשית של מנהל בכיר בחברה הכלולה ברשימת "תל אביב 25".

 

שכירים עניים: מגמת הגידול בעוני בקרב שכירים נמשכת: ב-2006, 36.7% מן העניים היו שכירים. שיעור השכירים ששכרם מעמיד אותם מתחת לקו העוני עמד על 18.8%.

 

אבטלה: הצמיחה שהחלה במחצית השנייה של 2003 הורידה את שיעור האבטלה בישראל, משיעורים של מעל 10% למעט יותר מ-7%. אולם הנתון הכלל ארצי מסתיר הבדלים בין-יישוביים גדולים. תמונת מצב חברתית 2007 מציג נתונים על דורשי עבודה, המתפרסמים לפי יישוב: נתונים אלה מעלים, כי ישנם קרוב ל-30 יישובים שבהם שיעור דורשי העבודה גבוה מ-10%; במיעוטם השיעור מגיע קרוב ל-20%. כולם יישובים ערביים. לעומת זאת, ישנם יישובים שבהם שיעור דורשי העבודה נמוך מ-1% – רובם יישובים יהודיים מבוססים דוגמת רמת אפעל, סביון וכוכב יאיר.

 

זכאות לתעודת בגרות: אחד הכלים הממלכתיים העיקריים להתמודדות עם האי שוויון הוא הענקת השכלה. אלא שמערכת החינוך הממלכתית בישראל היא מאוד לא שוויונית: בחלק גדול מן היישובים בישראל אין בתי הספר מעניקים הכשרה המאפשרת לרוב בני הנוער במקום להגיע ללימודים אקדמיים. ב-2006, רק 45.9% מבני/ות ה-17 השיגו תעודת בגרות (כולל מועד חורף); זו השנה השנייה שבה נרשמת ירידה בשיעור הזכאות, שב-2004 עמד על 49.2% וב-2005 על 46.4%. מתוך הזכאים, כ-13% החזיקו בתעודה שאינה עומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות. דהיינו,  שיעור הזכאים היכולים להציג מועמדות למוסד אקדמי עמד ב-2006 על 40% בלבד מקבוצת הגיל.

 

תשלומי בריאות פרטיים: משקלם של הביטוחים המשלימים והפרטיים בתוך סך ההוצאה של משקי הבית על בריאות הוכפל בעשור האחרון, מ-14% ב-1998 ל-26% ב-2006. הגידול נרשם בכל העשירונים – אך יש פערים גדולים בכל הנוגע לסכומי הביטוח: ב-2006, משקי בית בעשירון השני הוציאו  69 ₪ לחודש על ביטוחים משלימים ופרטיים, משקי בית בעשירון השישי הוציאו 141 ₪ ומשקי בית בעשירון העליון – 312 ₪.