לקראת שנת הלימודים 2016/2017: איפה החצי השני? בני הנוער שאינם זכאים לתעודת בגרות

ב-2015 שיעור הזכאים/יות לתעודת בגרות עמד על מעט למעלה ממחצית שכבת הגיל – 56%. היכן המחצית השנייה, אלה שלא השיגו תעודת בגרות?

Facebooktwittermail

בעוד כשבועיים תחל שנת הלימודים, כאשר הנכנסים בשערי כיתה א' מצופים להגיע לכיתה י"ב ולזכות בתעודת בגרות. כידוע, רק חלקם יצליחו בכך: ב-2015, שיעור הזכאים/יות לתעודת בגרות עמד מעט למעלה ממחצית שכבת הגיל – 56%.

מסמך זה שואל היכן אלה שלא השיגו תעודת בגרות? המסמך מצביע על שתי תשובות עיקריות:

1. נשירה
ב-2014, השנה האחרונה עבורה יש נתונים מלאים, כחמישית מכלל בני/ות הנוער – 19.5% – כלל לא למדו בי"ב. השיעורים הגבוהים ביותר נרשמו אצל החרדים – 45.7%, הבדואים בנגב – 36.2%, הערבים (ללא הבדואים והדרוזים) – 19.7% והדרוזים – 15.5%. במזרח ירושלים, לפי הערכה לשנת 2012/13, השיעור עמד על 36% – כמו אצל הבדואים בנגב.

הסיבה העיקרית היא נשירה. במעבר בין 2013/14 ל-2014/15 נשרו 2.1% מתלמידי כיתות י' בישראל (1,981 תלמידים/ות), 5.0% מתלמידי כיתות י"א (4,651) ו-1.1% מתלמידי כיתות י"ב (942). ובסך הכל – 7,574 תלמידות ותלמידים. השיעורים הגבוהים ביותר נרשמו אצל עולים חדשים (שעלו מאז 2006) ובקרב חרדים: בכיתה י"א נשרו 16.2% מכלל העולים החדשים ו-15.2% מכלל החרדים. בכל המקרים, שיעור הבנים הנושרים גבוה משיעור הבנות.
אל הנושרות והנושרים יש להוסיף קבוצה נוספת שסיכוייה לזכות בתעודת בגרות נמוכים: אלה הנמצאים בטיפול של קציני ביקור סדיר. לפי נתוני המועצה לשלום הילד, בשנת הלימודים 2013/14, מספרם בקרב תלמידי החטיבה העליונה עמד על 38,200, כאשר 62% מתוכם היו יהודים ו-32% ערבים.
רק כשליש מהנושרים עוברים ללמוד במסגרות אחרות: ישיבות או בתי ספר של משרד הכלכלה.
ב- 2014, 19.2% מהנושרים עברו לבתי ספר של משרד הכלכלה ו-13.8% לישיבות גדולות.

2. ניהול מרבית בתי הספר בפריפריה בידי רשתות המתמחות בחינוך מקצועי
התשובה השנייה לשאלה "איפה החצי השני" היא שבחלק גדול מהיישובים הקטנים ומעוטי המשאבים, כדוגמת עיירות הפיתוח, הרשות המקומית מוסרת את הפעלה בית הספר התיכון המקומי לידי רשתות ניהול חיצוניות שהתמחותן ההיסטורית היא בחינוך מקצועי.
נתונים לגבי שתי הרשתות הגדולות, אורט ועמל, מעלים כי ב-2014, אורט הפעילה סך של 99 בתי ספר, כאשר ב-38 מתוכם היה מסלול עיוני, ב-58 – מסלול טכנולוגי וב-72 – מסלול מקצועי. כך גם ברשת עמל, שהפעילה 60 בתי ספר, שב-21 מהם היו מסלולים עיוניים, ב-9 מסלולים טכנולוגיים וב-33 מסלולים מקצועיים (בשתי הרשתות, מדובר בבתי ספר שבפיקוח משרד החינוך ומשרד הכלכלה).
71% מכלל בתי הספר של שתי הרשתות המקצועיות הגדולות – אורט ועמל – ממוקמים ביישובים בעלי דירוג חברתי-כלכלי נמוך: 35 ביישובים ערביים, 43 בעיירות פיתוח ו-35 נוספים ביישובים המדורגים באשכולות חברתיים-כלכליים 1 עד 5. ואילו ביישובים המבוססים, במידה וישנם בתי ספר מקצועיים הם ממוקמים בדרך כלל בשכונות "דרומיות".
במסלולים המקצועיים, להוציא המסלול ההנדסי, שיעורי הזכאות לתעודת בגרות נמוכים בהשוואה למסלולים העיוניים.

3. הלחץ להרחיב את החינוך המקצועי
בישראל מורגש בשנים האחרונות לחץ להרחיב את החינוך המקצועי. הלחץ מתמיה למדי שכן שיעור הלומדים בנתיבים הטכנולוגיים עמד ב-2014 על כ-40%, שיעור שאינו נופל מהממוצע בארצות אירופה המערבית.
נראה כי הלחץ להרחיב את שורות החינוך המקצועי משקף לאו דווקא צורך בבוגרים נוספים אלא חתירה לחינוך מקצועי אחר – למשל, החינוך המקצועי בגרמניה. בישראל, החינוך המקצועי (להוציא המסלול ההנדסי) הוא קטגוריה שיורית, שמשמעה כי הלומדים/ות בו הם אלה שנמצאו בלתי מתאימים ללימודים במסלול העיוני. בחלק גדול מן המסלולים המקצועיים הלימודים הם ברמה נמוכה מזו של המסלולים העיוניים, הבוגרים אינם מקבלים הסמכה מקצועית המוכרת על ידי המעסיקים והתלמידים מסיימים את לימודיהם כשהם חסרי ניסיון מקצועי מעשי. כפי שנאמר במסמך של ארגון ה-OECD, הבוגרים מחזיקים בידיהם תעודה שבמקרים רבים אינה מובילה לשום מקום.
בגרמניה, לעומת זאת, יש מסורת רבת שנים של לימודים מלווים בהכשרה מעשית במפעלים הנבחרים על ידי הממשלה. החניכים מקבלים שכר ועבור רבים מהם מסלול ההכשרה המעשית הוא פתח להעסקה קבועה במפעל בתום הלימודים. תנאי ההעסקה והשכר מכוסים על ידי הסכמים קיבוציים ותנאי ההכרה והתעודה בסוף המסלול נקבעים בשיתוף המעסיקים והאיגודים המקצועיים. בסוף המסלול פתוחה בפני הבוגרים הדרך למכללה טכנולוגית ולאחר השלמות אף לאוניברסיטה.
אם לכך מכוונים הלוחצים להרחבת שורות החינוך המקצועי בישראל, הרי שמה שנדרש הוא לא הרחבה של המסלולים המקצועיים הקיימים אלא רפורמה רחבה ביותר במספר מערכות: רמת הלימודים בבתי הספר, מנגנוני הפיקוח של משרד החינוך, חקיקת העבודה, מערכת השכר, שיתוף הפעולה שבין המעסיקים ובין האיגודים המקצועיים ועוד.
אלא שלפני שפותחים במהלך רחב שכזה, מן הראוי לשאול האם זה הכיוון שבו רוצה החברה הישראלית ללכת. האם ראוי הוא שכבר בגיל צעיר – סוף חטיבת הביניים – נמשיך להפריד בין בני/ות הנוער, מי להנהגה, לפיקוד ולמחקר ומי לפס הייצור ולמקצועות השירות? האם אין זה הגיוני יותר להעניק לכל בני/ות הנוער השכלה כללית רחבה, כולל תואר אקדמי ראשון, ורק לאחר מכן לפרוס בפניהם אפשרויות מקצועיות שונות?

להאזנה לראיון של עו"ד נוגה דגן-בוזגלו בתוכנית סדר יום ברשת ב', 18/8/16

Facebooktwittermail