עתירה שהוגשה על ידי הקליניקה למשפט וחינוך באוניברסיטת חיפה, בשם קבוצה גדולה של הורים ואליה הצטרפו גם ארגון הל"ה, האגודה לזכויות האזרח וידיד, במטרה לעצור או לכל הפחות להפחית את תשלומי ההורים לבתי ספר נדחתה בשבוע שעבר, חמש שנים מיום הגשתה. העתירה כיוונה להתנפחות תשלומי ההורים עבור תכניות לימוד נוספות, שמגיעה בכמה עשרות בתי ספר ל-12 עד 16 אלף ₪ לתלמיד לשנה. עוד עסקה בכך שקניית שירותים נוספים, כגון טאבלטים – תלויה אף היא בגודלם של כיסי ההורים.

ב-2013 בעת כהונתו של שי פירון כשר חינוך, יצא חוזר מנכ"ל שמטרתו הפחתת התשלומים על תכניות נוספות והעמדת סך התשלומים לבתי ספר על תקרה של כ-6,000 ₪ מקסימום. נוהל זה ניסה לפשר בין הלחץ של הורים מבוססים לשלם עבור השבחת החינוך, הלחץ של מוסדות חינוך הנהנים מתקציב גדול משמעותית בזכות גביית תשלומי הורים להותיר את המצב על כנו, ומנגד מחאה מתמשכת של הורים וארגוני הורים נגד הקושי לעמוד בתשלומי הורים והעובדה שחומת התשלומים עבור תכניות לימודים נוספות יצרה בתי ספר לעשירים בלבד.

אלא שהלחץ שהפעילו בתי הספר הביא ליצירת מנגנון נוסף- "ועדת חריגים" הנותנת פטור לבתי ספר מהתקרה שקבע חוזר המנכ"ל. ועדה זו איפשרה ועדיין מאפשרת מידי שנה לכמה עשרות בתי ספר להמשיך לגבות מעל 10,000 ₪ לתלמיד בשנה ובכך עוקפת גם את ניסיון הפשרה של "חוזר פירון".

בפסק הדין מצוין, בשולי הדברים, כי משרד החינוך אינו ממש אוכף את חוזר המנכ"ל וכאשר ישנה אכיפה הרי זה בעקבות התארגנות הורים ותלונות שהגישו. בתמצית קובע פסק הדין כי ערך האוטונומיה ההורית מחייב לאפשר להורים שידם משגת לשפר את מערכת החינוך הציבורית באמצעות קניית שירותי חינוך נוספים בתשלום בתוך בתי הספר. מנגד, קובע בג"צ, שוויון תקציבי משמעו בינוניות לכולם וחיסול האפשרות למצוינות חינוכית.

פסק הדין מקומם מבחינות רבות ומעלה סוגיות משפטיות מורכבות של סמכות ואיזון בין ערכים. אך אתייחס כאן להטיה האידיאולוגית והפוליטית העולה ממנו.

במסגרת פסק הדין קבעו השופטים כי "יש הורים שיעדיפו להשקיע בריהוט חדש ויש הורים שיעדיפו להשקיע בחינוך ילדיהם". מנקודת מבטם של השופטים, מדובר בעניין של סדרי עדיפויות, או "בחירה", של ההורים בין השקעה בריהוט להשקעה בחינוך.

גם אם נתעלם מהסב-טקסט שהוא "אנשים ערכיים כמונו משקיעים בחינוך וזו זכותם", הרי שבפועל, כפי שמראים הנתונים שצורפו לעתירה, מדובר ב"בחירה" של שני עשירוני ההכנסה העליונים בלבד. בכל בתי הספר שנבדקו הגובים תשלומים גבוהים, מעל 95% מהתלמידים שייכים לשני עשירוני הטיפוח הגבוהים לפי סיווג משרד החינוך. לעובדה זו, שתשלומי ההורים יוצרים בידול מעמדי חריף, אין זכר בפסק הדין, כמו גם לדברי ההורים העותרים שתשלומי ההורים הגבוהים אינם מאפשרים להם גישה לבתי ספר אלה.

ועוד, מזהירים השופטים, הגבלת האוטונומיה ההורית, שתמציתה תשלומי הורים, תביא לבריחה המונית לחינוך הפרטי. טחו עיניהם מראות שבכך בדיוק עוסקת העתירה. אמנם לא מדובר בחינוך פרטי לגמרי, אלא בשירותי חינוך פרטיים בתוך המערכת הציבורית שאליהם בורחות השכבות המבוססות. הלגיטימציה שנתן פסק הדין לכך מקבעת בדיוק את המצב הקיים, שבו הדרך לשיפור מערכת החינוך אינה במאבק על הגדלת התקציבים, שיפור הלמידה וההוראה בכל המערכת וחתירה לשוויון הזדמנויות לכל ילדי ישראל. יש לה פתרון פשוט – מי שיכול יוסיף כסף, יתבדל מאלה שידם אינה משגת ויתמקד בהשגת יתרונות לילדיו ולילדים כמוהם.

הורים משכילים ומבוססים צריכים ויכולים להיות המנוע לשיפור המערכת הציבורית. אולם כאשר הם יכולים לברוח למערכת חצי פרטית, זה לא קורה. בשם חשיבות המצוינות מצטט בית המשפט מנתוני ה-OECD ומתריע בפני ההישגים הנמוכים של תלמידי ישראל ביחס למדינות אחרות במבחנים השוואתיים כמו פיזה.

אלא שמנתוני ה-OECD עולה תמונה לפיה השליש העליון של תלמידי ישראל מגיע להישגים טובים מאד, גם בקנה מידה בין-לאומי. הבעיה, עליה חוזר ומתריע הארגון, היא הפער העצום והחריג בישראל בין הישגי התלמידים על רקע כלכלי-חברתי. במילים אחרות, הבעיה היא ההישגים של שני השלישים הנותרים שאינם יכולים לקנות מצוינות בכסף.

בית המשפט מכיר באי השוויון שיוצרים תשלומי ההורים ומציין גם את תרומתם של תקציבי הרשויות המקומיות לכך. אם בכלל, הוא מגלגל את האחריות לפתרון למדינה ולמשרד החינוך.

אולם, כאשר בג"צ מכשיר מדיניות הנשענת על חינוך בית ספרי טוב יותר בשם אוטונומיה הורית השמורה רק להורים בעלי אמצעים, הוא חותר תחת עצם השאיפה והיכולת של משרד החינוך או כל גורם אחר, לקדם שוויון תקציבי. משרד החינוך החל במהלך מוגבל של תקצוב גבוה יותר לתלמידים מרקע כלכלי-חברתי חלש. אולם כפי שמציין המשרד עצמו בהצעת התקציב לשנת 2019, היקף התקצוב הפרוגרסיבי אינו מניח את הדעת, ובכל מקרה המשרד אינו יכול להשוות את התקציב לתלמיד מכל המקורות, ובכללם תקציבי הרשויות, עמותות ותשלומי הורים.

חינוך טוב לכל ילדי ישראל הוא השקעה מדינתית מהחשובות שיש. הוא מבטיח אזרחים מיודעים ופעילים יותר, עובדים מיומנים ומייצר סולידריות חברתית בין קבוצות שונות בחברה שכה חסרה במקומותינו. פסיקת בג"צ, על רקע מדיניות החינוך הנוכחית, מהווה ויתור על כל אלה.

המאמר פורסם במקור באתר העוקץ