דירוג האשראי של ישראל עלה, ו'תודה' לכיבוש

השליטה על הפלסטינים דוחקת את הממשלה לצמצם את ההשקעה האזרחית-חברתית. התוצאה: יציבות פיננסית שקורצת לשווקים הבינלאומיים

העלאת דירוג האשראי של ישראל כשלעצמה הינה אירוע חיובי, אבל היא הושגה במחיר כלכלי-חברתי כבד ועלולה לעלות במחיר מדיני כבד עוד יותר. העלאת הדירוג היא תוצאה של מהלך מקרו-כלכלי שראשיתו עם שוך האינתיפאדה השנייה: צמצום ההוצאה הממשלתית ובעיקר צמצום ההוצאה החברתית. מדיניות זו משתקפת בכללים התקציביים המשתנים מעת לעת אך מטרתם אחת: צמצום הגירעון והגבלת ההוצאה התקציבית.

גירעון נמוך מאפשר צמצום של החוב הממשלתי, ואילו חוב נמוך נתפס בשווקים הבינלאומיים כמדד של יציבות פיננסית של המדינה, המעודד השקעות. במקרה של ישראל, יציבות זו נחוצה מאוד לנוכח האי-יציבות המדינית-ביטחונית, שביטוייה העיקרי הוא ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. האי-יציבות המדינית-ביטחונית היא המאלצת את ישראל לנקוט מדיניות פיננסית זהירה.

אפשר לנסח זאת גם אחרת: ישראל מוכנה להמשיך בכיבוש גם במחיר של הוצאה אזרחית נמוכה.

ההוצאה האזרחית, ובמיוחד זו הקרויה "חברתית", מציבה אותנו בתחתית סולם ה-OECD. לדברי בנק ישראל נתון זה מעיד על קושי של הממשלה "להפנות משאבים לצעדי מדיניות שיבססו את צמיחת המשק לטווח ארוך". ובמלים אחרות, הוצאה אזרחית נמוכה פוגעת ביכולת של המדינה לקדם פיתוח בר-קיימא של כל חלקי החברה הישראלית.

האי יציבות המדינית-ביטחונית, מצדה, משפיעה על דירוג האשראי של ישראל. הוא מושפע במידה רבה מהיקף החוב של המדינה: ככל שהיחס חוב-תוצר גדול יותר, כך דירוג האשראי נמוך יותר. אי יציבות ביטחונית-מדינית מורידה עוד יותר את דירוג האשראי, שכן היא מהווה איום ברור על היכולת לעמוד בהתחייבות לפרוע את החוב.

מרבית המבקרים את המדיניות התקציבית מפנים את חיציהם אל האידיאולוגיה הניאו-ליברלית של הממשלה. אלא שמה שנכון לאירופה ולצפון אמריקה לא בהכרח נכון לנו. ישראל, כאמור, היא ארץ "לא נורמלית" הנתונה לזעזועים ביטחוניים ופוליטיים תכופים. וכפי שאמר נציג סטנדרד אנד פורס (S&P): אלמלא המצב הביטחוני הם היו מעלים עוד יותר את הדירוג של ישראל.

אין דרך ואין הצדקה להפריד בין שני ההסברים למדיניות הקטנת החוב. הגורם העיקרי לאי יציבות, שכנגדה בחרה ישראל לנהוג במדיניות של חוב נמוך, הוא ההתנגדות הפלסטינית לשליטה הישראלית. ואילו הדרך שבה בוחרת הממשלה להתמודד עם האי יציבות היא הדרך הניאו-ליברלית של הוצאה תקציבית נמוכה.

מאחר שהמימון הממשלתי של השירותים החברתיים לא מספיק, הוא מאלץ את האזרחים לשלם מכיסם על שירותים שאותם אמורה המדינה לספק. ומכיוון שכמות הכסף שבכיס שונה מאזרח לאזרח, התקצוב הממשלתי החסר מעמיק עוד ועוד את האי-שוויון בחברה הישראלית, שהוא ממילא כבר היום מן הגבוהים בארצות המערב.

האם יש אלטרנטיבה לאי יציבות הביטחונית-מדינית? בוודאי – הסדר מדיני. זה כמובן לא תלוי בישראל לבדה, אולם ישראל היא זו המחזיקה כיום בידיה את מירב הקלפים.

למרבה הצער, נראה שההחלטה של חברת S&P להעלות את דירוג האשראי של ישראל עלולה להרחיק אותנו מהאלטרנטיבה הזו, שכן היא עלולה להתפרש כהוכחה לכך שניתן לדחות עוד ועוד הסדר מדיני.

נראה שהממשלה תוכל להמשיך לנקוט מדיניות זו עד שחלקים נרחבים בציבור הישראלי יחליטו שהם לא מוכנים יותר להמשיך ולשלול עצמאות מהפלסטינים במחיר של השקעה נמוכה בחינוך, בריאות וביטחון סוציאלי.

פורסם במקור ב-ynet