הקץ למושג "הכנסה מינימלית לקיום"

קצבת הנכות מוגדרת כ"הכנסה מינימלית לקיום". אך מדוע על מקבלי קצבאות להסתפק במינימום? האם יש להענישם על כך שאינם יכולים לפרנס עצמם כראוי? את המושג "הכנסה מינימלית לקיום" יש להחליף במושג חדש – "הכנסה הוגנת לקיום"

הכותרת הראשית של ״הארץ״ ב-18 באוגוסט שמה ללעג תוספת מדווחת לקצבת נכות הבסיסית בסכום הזעיר של 100 ₪ לחודש, האמורה להביא את הקצבה בשנת 2017 לסך של 2,441 ₪ לחודש. זאת, בשעה שארגוני הנכים דורשים שהקצבה תשתווה לשכר המינימום (כעת 4,800 ₪ לחודש).

מסתבר שקיימות הרבה הגדרות של "מינימום" – לפי העיסוק והמצב של האיש/ה: לשכירים, יש "שכר מינימום" בסך 4,800 ₪; לנכים כלליים, קצבת נכות בסיסית בסך 2,341 ש"ח; לנכים נפגעי עבודה, קצבה בסיסית המבוססת על 75% משכרם לפני הפגיעה ועל דרגת נכותם (הקצבה הממוצעת בשנת 2014 עמדה על 3,482 לשכירים ו-3,726 לעצמאים); לנכי צה"ל, קצבה בסיסית המבוססת על מינימום שונה שהוא "סכום קובע" של כ-4,400 ₪ לחודש. הקצבה בפועל של נכי צה"ל נקבעת על פי חישוב הלוקח בחשבון גם דרגת נכותם וכשירותם לעבוד. בשנת 2015, קצבאות היחיד/ה של נכי צה"ל שאיבדו את כושר השתכרותם נעו בין כ-4,900 ₪ בחודש לכ-9,300 ₪ בחודש. מינימום נוסף הוא זה של קצבת הבטחת הכנסה, המשולמת למשקי בית ולא לפרטים והעומד על כ-2,900 ₪ לחודש למשקי בית של יחידים.

קיימות קצבאות נוספות לנכים, ואלה מגיעות לכ-22% ממקבלי קצבת נכות כללית (בעיקר קצבת ניידות וקצבת שירותים מיוחדים), אולם הקצבה הבסיסית היא זאת שאתה הולכים למכולת. לנכים, כמובן, יש צרכים מיוחדים הנובעים מהנכות (רפואה, ניידות, סיוע בפעולות היום-יום), אבל פרט לכך הצרכים שלהם דומים לאלה של כלל האוכלוסייה.

מה שמחזיר אותנו למושג "הכנסה מינימלית לקיום". נכים כלליים שאינם עובדים (כ-80%), נפגעי עבודה ששכרם לפני הפגיעה היה נמוך, נכי צה"ל בעלי דרגת נכות נמוכה שאיבדו את כושר ההשתכרות וזקנים שאין להם הכנסה פרט לקצבת זקנה – כל אלה הם בעלי הכנסה נמוכה לכל הדעות. כמה צריכה המדינה להעניק להם כדי שיוכלו לחיות "כמו בני אדם"? כיום: כל אחד מהם מקבל קצבה בהתאם למערכת שאליה הוא משויך. אולם, כאמור, כולם הולכים לאותה המכולת.

מדוע על מקבלי קצבאות להסתפק במינימום? תשובה צפויה אחת היא, שהקצבה שלהם מקורה בתקציב המדינה ותקציב זה הוא מוגבל. תשובה אפשרית שנייה היא שמיקומן של קצבאות לקבוצות חלשות בסולם העדיפויות אינו גבוה. מערכת הביטחון הסוציאלי מושתתת על עקרון היסוד לפיו כל תושב ותושבת בוגרים צריכים לעבוד לפרנסתם, לשלם דמי ביטוח לאומי ולחסוך לתקופה שאחרי הפרישה. הבעיה היא שהתשובה של המערכת למצבים אחרים היא – "הכנסה מינימלית לקיום". מדוע "מינימלית"? האם קיימת הנחה כי צרכיהם של הנכים שונים מאלה של כלל האוכלוסייה? האם יש להענישם על כך שאינם יכולים לפרנס עצמם כראוי?

לדעתי יש להחליף את המושג "הכנסה מינימלית לקיום" במושג חדש – "הכנסה הוגנת לקיום".  הכנסה כזאת צריכה להיות קרובה להכנסותיהם של ישראלים אחרים. אם כן, הסכום המתאים ביותר, לדעתי, הוא שכר מחיה בכבוד –בלועזית a living wage, שהוא קשור ליוקר המחיה וגבוה בדרך כלל משכר המינימום. חישובים בנוגע לשכר מחיה בכבוד נעשו, למשל, על-ידי ד"ר עירית קינן מהמכון ללימודים אקדמיים באור יהודה עבור משפחות בגדולים שונים.¹

כמה זה יעלה ומאיפה נמצא את הכסף? נוכל להתמודד עם השאלות האלה רק אם נגיע להסכמה שהגיע הזמן לזנוח את המושג "הכנסת מינימלית לקיום" ולהחליפו ב"הכנסה הוגנת לקיום".

¹ קינן עירית, 2013. מדד מחיה בכבוד למשפחה בת שני מבוגרים ושלושה ילדים עד גיל 13.המכון לאחריות אזרחית, המרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה.

המאמר פורסם לראשונה באתר העוקץ