קצבת נכות כללית חייבת לעלות

מאז שנת 2000, המחירים של סל התצרוכת של הישראלים עלו, אולם קצבת הנכות הכללית דרכה במקום. רוב הנכים הכלליים אינם עובדים, וקצבת הנכות מציבה אותם מתחת לקו העוני

להורדת המסמך המלא

קצבת הנכות הכללית היא הנמוכה שבין 4 קצבאות נכות הקיימות בארץ: קצבה נכות של נפגעי עבודה, קצבת נכות של נכי צה"ל וקצבת נכות של נפגעי פעולות איבה. בארצות OECD האחדות, אין מערכות שונות לנכים בהתאם לנסיבות נכותם.

למעט צרכים מיוחדים (בריאות, סיעוד, ניידות), לכל סוגי הנכים צרכים הדומים לאלה של כלל תושבי ישראל. אף על פי כן, הבסיס לקצבה משתנה והקצבאות החודשיות המשולמות לכיסוי עלויות המחיה שונות. הקצבה הנמוכה ביותר היא בעבור הנכים הכלליים.

השוואה שעשינו בין הערך הריאלי של קצבת הנכות הכללית, שכר המינימום והשכר החציוני של השכירים מגלה שבין השנים 2000 ו-2015, קצבת הנכות הכללית עלתה בלא יותר מ-5%, שכר מינימום ב-19% והשכר החציוני של השכירים ב- 19% (2014).  נוסיף כי בין השנים 2000 ו-2017, עלה שכר המינימום ב-23% וקצבת נכות כללית ב-5%.

להלן הממצאים העיקריים לגבי ההכנסה של פרטים המקבלים קצבת נכות או ניידות בהשוואה לכלל האוכלוסייה בגילאי 54-25, לשנת 2014: המוסד לביטוח לאומי מדווח כי בשנת 2015, כ-17,950 נכים קבלו קצבת ניידות ללא קצבת נכות. כ-185,325 קבלו קצבת נכות בלבד, וכ-17,420 קבלו גם קצבת נכות וגם קצבת ניידות).

  • סך ההכנסה החציונית ברוטו (מעבודה ולא מעבודה) של עובדים נכים שקבלו קצבת נכות או קצבת ניידות הייתה כ-85% מההכנסה החציונית ברוטו של כלל האוכלוסייה: 6,861 ₪ לחודש לעומת 8,113 ₪ לחודש;
  • ההכנסה החציונית ברוטו מעבודה של עובדים נכים הייתה כמחצית מההכנסה החציונית ברוטו של עובדים בכלל האוכלוסייה: 3,819 ₪ לחודש לעומת 7,809 ₪ לחודש;
  • ההכנסה החציונית ברוטו לא מעבודה של עובדים נכים הייתה 2,490 ₪;
  • הפער המגדרי בשכר: השכר החודשי החציוני של נכים עובדים היה גבוה ב-45% מהשכר החציוני מעבודה של נכות עובדות (4,809 ₪ לחודש לעומת 3,312 ₪ לחודש).

המלצות:

  1. רוב הנכים הכלליים אינם עובדים. הם חיים בעיקר מקצבת נכות. קצבת הנכות מציבה אותם מתחת לקו העוני. אולם, הצרכים של הנכים אינם שונים מאלה של אנשים אחרים בחברה הישראלית, בנוסף לצרכים מיוחדים בתחומי הבריאות, הסיעוד והניידות. צדק חברתי נמדד, בין היתר, על-פי מידת הדאגה לחלשים ביותר בחברה. לפי קריטריון זה ישראל אינה יכולה לטעון שהיא חברה צודקת.
  2. הדרך לתקן את המצב הוא להעלות את ההכנסה של הנכים לרמה של שכר מחיה בכבוד, שהוא שכר המספיק לצרכים הבסיסיים. לנכים חסרי הכנסה מעבודה המאופיינים באי כושר השתכרות, יש להעלות את קצבת הנכות הבסיסית.
  3. לנכים עובדים יש לשנות את הכללים של הפחתת הקצבה עם העלייה בהכנסה מעבודה (חוק לרון), כדי שהפסד הקצבה או חלק ממנה לא יהווה תמריץ שלילי לעבוד. כפי שראינו, השכר החציוני של נכים עובדים הוא נמוך יחסית לשכר של עובדים אחרים. צעד בכיוון הנכון  נעשה במסגרת הדיונים על תקציב 2016, הכולל העלאה של תקרת ההכנסה מעבודה שמעליה מתחילים לקזז את קצבת הנכות. יש לקבוע תקרה גבוהה יותר.
  4. הדרישה של עמותת "נכה, לא חצי בן אדם" להעלאת הקצבה המלאה לרמה של שכר מינימום – (מ-2,342 ₪ ל-5,000 ₪) ולהצמידה לשכר המינימום —  איננה יכולה להתרחש בפעימה אחת, אולם הרעיון שבבסיסה – שנכים צריכים לחיות כמו אחרים – הוא נכון וצודק. על כן, ההמלצה שלנו היא להתחיל מיד בתוספת של 500 ₪ לחודש עבור נכים הזכאים לקצבת נכות מלאה ולקבוע פעימות פעמיים בשנה כך שתוך שלוש שנים תגיע הקצבה לשכר המינימום ותיצמד אליה. העלות הראשונית: כמיליארד ומאתיים אלף ₪. הרבה כסף? תלוי את מי שואלים ועל מה הם מעדיפים להוציא את כספי הציבור. כסף יש.

(ברצוני להודות לאשר רוכברגר מעמותת "נכה, לא חצי בן אדם", לאופיר פינטו מהמוסד לביטוח לאומי וליפית אלפנדרי מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על עזרתם.)