נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני 2015

48 שנה לשלטון צבאי ישראלי בשטחים הפלסטיניים: הנטל הכלכלי-חברתי על ישראל

המחיר הכלכלי־חברתי של הסכסוך זוכה לתשומת לב פחותה בהרבה מן המחיר בנפש והמחיר המדיני. במידה וסוגיית המחיר הכלכלי-חברתי עולה, ממהרים קברניטי המשק להדגיש כי מדובר בעלויות קטנות יחסית שיש להן השפעה שלילית קצרת־טווח בלבד על המשק. עמדה זו תורמת להשתרשות התחושה שהסכסוך ניתן ל"ניהול" ואינו מחייב חתירה להסדר מדיני. השר נפתלי בנט נתן לכך ביטוי יהיר אך מייצג כאשר טען כי הבעיה הפלסטינית משולה ל"רסיס בישבן" שאין חובה לעקרו שכן ניתן לחיות עמו. מרכז אדוה סבור כי גישה זו היא בבחינת אשליה עצמית וכי החברה והמשק בישראל משלמים מחיר כבד על התמשכות הסכסוך. להלן כמה נקודות מרכזיות:

1. חוסר יציבות כלכלית: בהיעדר הסדר מדיני, כלכלת ישראל חשופה לפגיעה ולחוסר יציבות. נפגעים הצמיחה, ההשקעות, המסחר, התיירות, ימי העבודה. נפגעת גם תדמיתה של ישראל כמשק יציב, אמין ובטוח להשקעה. התמ"ג לנפש אמנם גדל בעשור האחרון בשיעורים דומים לאלה של גרמניה וארצות הברית, אלא שאין בכך נחמה, שכן התמ"ג לנפש בארצות אלה גבוה משמעותית מזה של ישראל. על מנת שנוכל להשתוות ברמת החיים לארצות המערב, עלינו לצמוח במשך תקופה ממושכת בשיעור גבוה משלהן. העימותים התכופים עם הפלסטינים מקשים על כך מאוד.

2. דירוג האשראי: הסכסוך מקשה על שיפור דירוג האשראי של ישראל, שהוא נמוך יחסית. אם על פי מדד הפיתוח האנושי של האו"ם ישראל מדורגת במקום ה-19 מתוך 187 ארצות, מקום מכובד לכל הדעות, הרי שבטבלת דירוג האשראי של חברת Standard and Poor’s היא נמצאת במקום ה-30.

3. איום החרם: אם בעבר נטו ראשי המדינה להמעיט בסכנות הטמונות בתנועות החרם הבינלאומית, כיום המצב שונה. בינואר 2014 הזהיר שר האוצר דאז, יאיר לפיד , כי: "אם המשא ומתן עם הפלשתינים יתקע או יתפוצץ ונכנס למציאות של חרם אירופאי, אפילו חלקי מאוד, הכלכלה הישראלית תיסוג אחורה, כל אזרח ישראלי יפגע ישירות בכיסו, יוקר המחיה יעלה, תקציבי החינוך, הבריאות הרווחה והביטחון יקוצצו ושווקים בינלאומיים רבים יסגרו בפנינו". ראש הממשלה בנימין נתניהו הכיר לבסוף באיום של החרם כאשר הטיל במאי 2015 על השר גלעד ארדן לטיפול בסוגיה.

4. מדיניות ניאו-ליברלית ובליבה חומה: בתוך ישראל, ממשלות ישראל מפעילות מאז 1985 מדיניות ניאו-ליברלית עקבית של צמצום משקל הממשלה במשק ושל ריסון תקציבי. אלא שהמדיניות הניאו-ליברלית עוצרת בקו הירוק: במהלך כל שנות השליטה הישראלית בשטחים הפלסטיניים הייתה המדינה שחקן דומיננטי בהובלת תהליכי הפיתוח והבינוי בהתנחלויות. ממשלות ישראל היו מעורבות באופן פעיל ביותר, החל מתהליכי הקצאת הקרקע ובניית יחידות הדיור, דרך הספקת תשתיות וכבישים והקמת אזורי תעשייה ועד מימון עודף של שירותים חברתיים שיבטיחו רמת חיים גבוהה.

5. מימון ממשלתי של תקציבים מוניציפאליים: דוגמא מובהקת להתנהלות הממשלתית השונה משני צדי חומת ההפרדה היא גובה ההשתתפות הממשלתית בתקציבי הרשויות המקומיות. בין 1991 ל-2012, ההשתתפות הממשלתית המיועדת (לחינוך ולרווחה, בעיקר) הגבוהה ביותר, בחישוב לנפש, נרשמה בהתנחלויות: בשנת 2012 היא עמדה שם על 2,695 ₪ לתושב, בממוצע, בהשוואה ל-2,277 ₪ ביישובים הערביים, 1,892 ₪ בעיירות הפיתוח ו-1,684 ₪ ביישובי "פורום ה-15". ואילו מענק האיזון הממשלתי, בחשבון לנפש, עמד באותה שנה בהתנחלויות על 1,015 ₪, בהשוואה ל-885 ₪ ביישובים הערביים שבתוך הקו הירוק ול-671 ₪ בעיירות הפיתוח.

6. בנייה ביוזמה ציבורית: דוגמא נוספת היא הבנייה ביוזמה ציבורית. בתוך הקו הירוק, מזה לפחות שני עשורים, משילות ממשלות ישראל מעל עצמן את האחריות לדיור ומעבירות אותה למגזר העסקי. מעבר לקו הירוק, ממשיכה המדינה להיות מעורבת בצורה פעילה, כפי שהדבר מתבטא בשיעור הדירות הנבנות שם ביוזמה ציבורית. במהלך שנות ה-90 במחוז יהודה ושומרון (שכלל עד שנת 2005 גם את חבל עזה), עמד שיעור הבנייה ביוזמה ציבורית על למעלה מ-50%. בשנות ה-2000 הסתמנה ירידה כלשהי בשיעור הבנייה ביוזמה ציבורית, אך השיעורים היו עדיין גבוהים מאלה של המחוזות בתוך הקו הירוק.

7. סדר היום הכלכלי-חברתי: הסכסוך כבש את סדר היום הפוליטי בישראל והיחס אליו מגדיר את העמדה הפוליטית של פרטים ושל מפלגות יותר מאשר היחס לסוגיות חברתיות וכלכליות. נושאים חברתיים-כלכליים כבדי משקל כדוגמת שיעור העוני הגבוה נדחקים כלאחר יד לשולי הזירה עם פרוץ כל "סבב" של עימות אלים. דוגמא אחת מני רבות: לפני "צוק איתן" דנו הכל בהמלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. כשבועיים לאחר תחילת המבצע נמסר כי הדיונים שנקבעו עם שר האוצר על תקצוב הדו"ח בוטלו בעקבות המצב.