ארץ אחת ולה שני מאיונים עליונים

מי שרוצה להבין כיצד מתקיימות בתוך ישראל זו לצד זו "אומת סטארט־אפ" ו"ישראל השנייה", חייב להביא בחשבון את קיומם של שני מאיונים עליונים. מאמר במדור הדעות של עיתון הארץ

Facebooktwittermail

ישראל שייכת לקבוצת המדינות המפותחות. התוצר לנפש מציב אותה במקום ה–22 מתוך 34 המדינות החברות ב־OECD, מועדון המדינות העשירות. כמה מן האוניברסיטאות שלנו מדורגות בין מאה למאתיים הטובות בעולם. היינו חלוצים בפיתוח מל"טים ואנו מחזיקים במרומים חלליות אזרחיות וצבאיות. למרבית תאגידי ההיי־טק הבינלאומיים יש כאן מרכזי מחקר ופיתוח. בקיצור, אומת סטארט־אפ.

בו בזמן, יש לנו את שיעור העוני הגבוה ב־OECD, כמו גם אחד השיעורים הגבוהים ביותר של עובדים בשכר נמוך (עד 2/3 מהשכר החציוני). קרוב למחצית מבני ה–17 שלנו אינם זכאים לתעודת בגרות. מרבית שטחי הארץ מוגדרים כפריפריה, הרחק מליבת אומת הסטארט־אפ.

כיצד ניתן להסביר זאת? שורשי האי־שוויון הם כמובן עמוקים ומסועפים: העימות הלאומי ונישול הפלסטינים מקרקעותיהם ב–1948; המפגש הבעייתי בין ותיקים אשכנזים ועולים מזרחים, שהיה מלווה בפרולטריזציה ופריפריאליזציה של המזרחים; הפיתוח הלא שוויוני של תעשיות מסורתיות ושל תעשיות היי־טק, ועוד.

המפנה הניאו־ליברלי שהיה מגולם בתוכנית החירום לייצוב המשק משנת 1985, הוסיף ממד של כסף ועושר משפחתי לפערים הבין־עדתיים והבין־לאומיים. הוא גם הניח בסופו של דבר את היסודות להתהוותו של מאיון עליון מקומי.

מאז 1967, ובוודאי מאז האינתיפאדה הראשונה, יש להוסיף לסיפור האי־שוויון את העלויות של "תחזוקת הכיבוש". ישראלים רבים — אולי רובם — מתייחסים לכיבוש כאל סיפור ביטחוני־מדיני, שאינו קשור לסיפור הכלכלי־החברתי. זו טעות: המשק והחברה בישראל משלמים מחיר כבד, המתבטא בין השאר במשברים כלכליים בתקופות עימות ועקב כך בקושי לשדרג את רמת החיים של כלל האוכלוסייה. בנוסף, העימותים התכופים מצריכים הוצאה ביטחונית גדולה, דבר שפוגע בתקציבים החברתיים.

השליטה בפלסטינים היא זה זמן רב המאמץ המדינתי הגדול ביותר של ישראל: היא העומדת בראש סדר היום הציבורי, ודוחקת לשולי הזירה את המצב החברתי־הכלכלי. מדינה פלסטינית או סיפוח חד־צדדי? פינוי עמונה או הרחבתה? מדינה אחת או שתי מדינות? הסוגיות הללו — ולא תחולת העוני והשיעור הנמוך של זכאות לתעודת בגרות — הן המבחינות בין מפלגות ומכריעות מסעות בחירות.

כאן מתגלה במלוא עוצמתו מאיון עליון שני, פוליטי, שרכש לעצמו יכולת לאיים בהטלת וטו על כל מהלך מדיני הכרוך בהקמת מדינה פלסטינית. מאיון — כיון שמדובר במתנחלים האידיאולוגיים, שמספרם נאמד ב–60–80 אלף, קרוב ל–1% מאוכלוסיית המדינה. בכנסת ייצוגו של מאיון זה גבוה מייצוגו באוכלוסייה.

פרט מעניין: עד האינתיפאדה השנייה (הכנסת ה–15) מספר חברי הכנסת תושבי עיירות פיתוח — שסימנו היסטורית את הנושאים "החברתיים" — היה גדול ממספר הח"כים מההתנחלויות. השיא היה בכנסת ה–13, שבה היו 12 חברי כנסת מעיירות פיתוח מול ארבעה ח"כים מההתנחלויות. מאז האינתיפאדה השנייה המספרים התהפכו: בכנסת ה–19 היו 12 חברי כנסת מהתנחלויות מול ארבעה מעיירות פיתוח. בכנסת הנוכחית יש עשרה ח"כים מהתנחלויות ושבעה ח"כים מעיירות פיתוח.

למרות ששני המאיונים העליונים שונים מאוד זה מזה, הם חלק ממכלול פוליטי־כלכלי, שאחד ממאפייניו הוא מרחק רב בין "אומת הסטארט־אפ" לבין כל השאר. המאיון העליון הפוליטי מטיל וטו על כל תזוזה בכיוון של הסדר מדיני ופינוי התנחלויות, ובכך תורם לאי־יציבות המאפיינת את כלכלת ישראל, ולהוצאות כבדות לתחזוקת הכיבוש. המאיון העליון הכלכלי מצדו חוסם כל הצעה להעלאת מסים לעשירים והרחבת מדינת הרווחה, ותורם להעמקת האי־שוויון בישראל.

יש עוד הבדלים: המאיון העליון האחד מחזיק בנכסים רבים בישראל ומחוצה לה, ומסוגל בלי קושי לעשות רילוקיישן בעת צרה. המאיון האחר מחזיק בגבעות עם קושאן אלוהי, שעליהן יילחם בעת צרה. המאיון האחד התנתק מזמן מן ה–99% הנמקים תחת עול המשכנתה ויוקר המחיה, וטוב לו במרחבים הפיננסיים הגלובליים. המאיון האחר התנתק מן ה–99% הרוצים בחיים נורמליים ללא סכסוך ובלי מילואים, והוא רואה עצמו כחיל חלוץ בעימות לאומי־דתי אינסופי.

האחד תומך בהסדר מדיני בתקווה ליציבות כלכלית וצמיחה ארוכת טווח, אך חש נוח למדי גם במצב הקיים; האחר מתנגד להסדר מדיני ויודע לנצל כל עימות אלים כדי לשאוב לגיטימציה למפעלו. האחד מניף את סיסמת "המגזר העסקי טוב מהציבורי" ותומך בצמצום תקציב המדינה, בהפרטת שירותים ממשלתיים, בחינוך ייחודי ובשירותי רפואה פרטיים; האחר מצליח להימנע מפגעיה של מדיניות ניאו־ליברלית זו, ונהנה מתקציבי מדינה מוגדלים לביטחון, לכבישים עוקפים ולעניינים מוניציפליים.

המאיון האחד נהנה מכך שהממשלה מתמודדת עם המשברים שיוצרות ההתקוממויות הפלסטיניות בכלים הלקוחים מספרי ההדרכה של הניאו־ליברליזם, והמאיון האחר מוצא בהתקוממויות אישור לטענתו שאין עם מי לדבר. במישור הפוליטי שני המאיונים העליונים רחוקים ביותר זה מזה: המאיון העליון הכלכלי תמך ברובו בהתלהבות בהסכמי אוסלו, בעת שהמאיון העליון הפוליטי מחה בכל כוחו נגד ההסכם ואף הסית נגדו.

המדינה, מצדה, חפצה ביקרם של שניהם. את הכלכלי היא מטפחת באמצעות אשראי זול, מיסוי נמוך ורגולציה רופפת; את הפוליטי היא מטפחת באמצעות הגנה מקיפה של הצבא החזק במזרח התיכון; את האחד היא מהללת כנושא דגל הצמיחה, את האחר מחבקת אל חיקה כהתגלמות הנוכחית של החלוציות הציונית.

מי שרוצה להבין כיצד מתקיימות בתוך ישראל זו לצד זו "אומת סטארט־אפ" ו"ישראל השנייה", חייב להביא בחשבון את קיומם של שני מאיונים עליונים, שפעילותם מסייעת לעצב את סדר היום הציבורי באופן המונע מהלכים שיש בהם כדי לצמצם את האי־שוויון ולהכיל את כלל ישראל בגבולותיה של אומת הסטארט־אפ.

לתשומת לבם של משתתפי המחאה החברתית הבאה.

* המאמר פורסם במקור בעיתון הארץ, 6/7/17

Facebooktwittermail