מאמר

לפעול בניגוד למערכת החינוך המפוערת

בראשית היה כאן חינוך טוב ושוויוני יחסית, אבל מהר מאוד הדברים השתבשו ואופנים רבים של אי שוויון השתלטו על המערכת. פרופ' שלמה סבירסקי מתאר בשמונה סעיפים את העבר וההווה עתירי הפערים ואת מירוץ העכברים של ימינו ומסביר על התקווה שבצוות המורות הבית ספרי

מערכת החינוך בישראל היא מערכת מפוערת (לא, אין זו שגיאת כתיב. מפוערת מלשון פער ולא מלשון פאר). בהיותה מפוערת, המערכת מייצרת פערים ומשעתקת אותם. הרוצים לצמצם פערים צריכים לפעול בניגוד לרוח המערכת.

1. מעט היסטוריה
מערכת החינוך שהפכה ב-1948 לישראלית הוקמה בתקופת היישוב על ידי מורים, שכן לא היתה אז מדינה ולא היה משרד חינוך.

והם ייצרו מערכת טובה מאוד. על רקע התוצאות של ישראל במבחנים בינלאומיים כיום, מעניין לראות כי ברוך בן יהודה, מי שהפך ב-1948 למנכ"ל ראשון של משרד החינוך, אמר כי "החינוך היה מסודר לפני קום המדינה… רמת בית הספר שלנו בהשוואה למדינות אחרות היא גבוהה… בגן הילדים הננו תופסים אחד המקומות הראשונים בעולם. בית הספר היסודי ובתי הספר התיכוניים לכל סוגיהם השיגו רמה המשביעה מאוד את רצונם של הפדגוגים בעולם." (הארץ, 28.12.49).

בראשית היתה מערכת חינוך טובה ושוויונית. שוויונית תרתי משמע: הן שוויון בין התלמידים (במונחים של היום, לא היתה הפרדה למסלולים) והן תלמידים שנתפסו כבעלי ערך, אולי מפני שהם נתפסו כדור שיקים את המדינה. היום אולי היינו קוראים לאותה מערכת בשם "פינלנדית".

לא הכל היה ורוד, כמובן: המערכת הטובה הקיפה את בתי הספר של הציונים הכלליים, לימים הליברלים בליכוד; את בתי הספר של תנועת העבודה ואת בתי הספר של הציונות הדתית – שכולם נתמכו על ידי ההסתדרות הציונית. התימנים, שרצו גם הם רשת משל עצמם וגם מימון ציוני, נדחו.

2. ואז באה העלייה הגדולה
בן יהודה לא שאל האם מערכת החינוך היישובית תתאים לעולים אלא האם העולים יתאימו למערכת החינוך היישובית. והוסיף: "… חרדתנו נתונה לקליטת העלייה. כל האמצעים צריכים להיות מושקעים כדי שהעלייה לא תנמיך את רמת בית הספר ו…תמצא לעצמה מקום בבית הספר".

אלא שהיישוב היהודי-ציוני לא היה ערוך לקליטת גל עלייה שהיה גדול מן האוכלוסייה הקיימת. בייחוד לא ביישובים ובשכונות החדשות ששוכנו בעיקר על ידי עולים מארצות ערב. לא היו מבנים של בתי ספר, לא היו די מורות, לא היו ספרי לימוד. ברבים ממחנות העולים, ילדים הסתובבו שנתיים ללא לימודים. כך גם ברבים מיישובי העולים. במידה ולמדו, ההוראה היתה בדרך כלל בידי מורות בלתי מוסמכות. במעברות, ילדים למדו באוהלים. גם במקרים בהם ילדי עולים נקלטו בבתי ספר ותיקים, פתחו עבורם כיתות נפרדות, בנימוק שהם "לא מתאימים".

על כל אלה יש להוסיף את העובדה, שעולם התכנים של בתי הספר הוותיקים היה שונה מאוד, לעתים קרובות, מזה של מרבית ילדי העולים ובעיקר המזרחים שבהם: שפה, היסטוריה, ספרות, דת, מועדים וחגים, מוסיקה. ניכור רב שרר בין ההורים ובין בית הספר.

בנוסף על כך, הילדים העולים, שרובם מזרחים, היו נושא למאבק בין המפלגות הציוניות הגדולות – ובעיקר בין המזרחי (לימים המפד"ל), אגודת ישראל ותנועת העבודה. ילדים רבים המתינו חודשים ארוכים עד שגורל שיוכו המפלגתי של בית ספרם הוכרע.

התוצאה היתה הישגים נמוכים להחריד של ילדי העולים, בעיקר אלה המזרחים. שיעור גבוה של נשארים כיתה, שיעור גבוה של נושרים, כולל לצרכי פרנסת המשפחה, שיעור נמוך מאוד של מגיעים לתיכון. שיעור זניח של מגיעים לאוניברסיטאות. ב-1957, 92.2% מתלמידי י"ב בבתי ספר עיוניים היו אשכנזים.

הכישלון היה כה גדול, עד שההנהגה הפוליטית – ראשי מפא"י – חששה כי כישלון החינוך יוביל להפסד של מפלגת השלטון בקלפיות. מה שקרה עשרים שנה לאחר מכן.

3. לידת התלמיד "טעון הטיפוח"
המערכת, כאמור, כשלה. ייתכן שכל מערכת היתה נכשלת בתנאים שכאלה. הבעיה היא שההסבר שראשיה נתנו לעצמם היתה שהכישלון הוא לא של המערכת אלא של ילדי העולים. בניסוחו של בן יהודה, הם לא התאימו לבית הספר היישובי.

הסבר זה היה מעוגן בתפיסות סטריאוטיפיות שליליות לגבי ההבדל בין הציביליזציה המערבית לזו האסלמית ולגבי יכולותיהם האינטלקטואליות של הערבים בכלל ושל יהודי ערב בפרט.

הדבר הוביל להגדרה של סוג חדש של תלמיד: תלמיד "טעון טיפוח". בהגדרתו, היה זה תלמיד מזרחי – בן לאב יוצא אסיה או אפריקה עם משפחה גדולה והשכלה מועטה.

תלמידים טעוני טיפוח נתפסו כמי שאינם עומדים באמות המידה של בתי הספר הוותיקים. במקום זאת הם למדו בדרגה נמוכה יותר ובמסלול נפרד.

איש החינוך משה סמילנסקי קרא לכך סיום העידן היישובי של "שוויון פורמלי" – בית ספר אחיד, תכנית לימודים אחידה ונורמות הישגים אחידות. אפשר להוסיף: תם עידן השוויון הפורמלי והחל עידן האי שוויון הפורמלי.

4. ביטוייו של אי השוויון הפורמלי
אי השוויון הפורמאלי בא לידי ביטוי באופנים רבים:
א. נורמה ב' – ציון מעבר נמוך יותר במבחני הסקר, שנועדו לקבוע זכאות ללימודים בתיכון;
ב. הקבצות – שנועדו להבטיח שבכל מחזור היה לפחות שליש אחד שיגיע להישגים נורמטיביים – במקום שיירשם כישלון קולוסאלי כללי;
ג. פנימיות – שנועדו ליטול מיעוט קטן ולהעניק לו הכשרה לשמש כאליטה מזרחית המצויה בתרבות ההגמונית;
ד. מסלולים נפרדים בתיכון – עיוני ומקצועי, כאשר המקצועי עצמו מחולק כיום להנדסי, טכנולוגי ומקצועי;
ה. ואפילו אגף נפרד במשרד החינוך, אגף שח"ר – שירותי חינוך וחברה, שהיה מעין "משרד חינוך מזרחי" בזעיר אנפין.

הביטוי הפוליטי השגור לסדרת הפעולות שננקטו היה "צמצום פערים" אלא שהיה זה מצג שווא. מערכת החינוך, שהייתה שוויונית, הפכה למערכת מפוערת, מערכת עם פערים מובנים.

5. מירוץ עכברים
המערכת המפוערת הפכה למה שהאמריקנים מכנים rat race, מרוץ עכברים במבוך שבו המנצח זוכה בגבינה. במקרה שלנו, גידול ילדים הפך למרוץ בלתי פוסק להגיע לגבינה, לתעודת בגרות טובה ולמסלול אקדמי. עשרות אלפי משפחות היגרו מעיירות פיתוח למרכז ומשכונות "דרומיות" לשכונות "צפוניות". משפחות עשו כל מיני מניפולציות כדי לשנות אזור רישום והפעילו לחצים לברוח מן ההקבצות הנמוכות ומן המסלול המקצועי למסלול עיוני.

6. הכסף נכנס לתמונה
הטרמינולוגיה של "טעוני טיפוח" פסה למעשה מן העולם, אבל המסלולים הנפרדים קיימים גם קיימים, והם הופעלו במהלך השנים גם על העולים מברית המועצות לשעבר, על העולים מאתיופיה ועל הערבים אזרחי ישראל.

היום התווסף גורם נוסף למיסלול והוא הכסף. הכסף, כידוע, לא מבחין בין ריחות, צבע עור, מוצא לאומי ואפילו לא הישגים לימודיים. אבל הוא מבחין בין כיס קטן וריק למחצה ובין כיס מלא. כסף יכול לרכוש שיעורים פרטיים. כסף יכול להעשיר את תכנית הלימודים באמצעות תשלומי הורים. כסף יכול לממן הכנות לפסיכומטרי. ועוד.

כסף הוא כיום תנאי ללימודים בבתי ספר סבירים ומעלה. מספרים שננקבו בעתירה של עו"ד הרן רייכמן מן הקליניקה למשפט ומדיניות חינוך באוניברסיטת חיפה וארגון ה.ל.ה. מעלים, למשל, כי חינוך "חינם" מכיתה א' ועד כיתה י"ב בבית ספר תורני או ייחודי – שהם קובעי הסטנדרטים – עולה כיום כ-80,000 ₪. כפול ממוצע של 3 ילדים במשפחה, מדובר ב-240,000 ₪.

הכסף הרב הופך את בית הספר לעסק, באישור משרד החינוך. ומרגע שבית ספר הופך לעסק הוא גם מרשה לעצמו למיין את הנכנסים בשעריו.

כך, חינוך הילדים, במקום שיהיה שירות ממשלתי חינם לאזרחים, הפך להיות עול כבד על המשפחה, כמו רכישת דירה, כמו משכנתא נוספת. בארץ שבה קרוב ל-20% מן המשפחות מצויות מתחת לקו העוני, שבה כשליש מן השכירים משתכרים לא יותר משכר מינימום ושבה קרוב לשני שליש מן השכירים משתכרים לא יותר מן השכר הממוצע, זהו אסון חברתי.

7. ומה עם הערבים?
כל הסיפור עד כה הוא סיפור מזרחי. איפה הערבים בסיפור? הסיפור שלהם הרבה יותר קשה. הרבה יותר.

אבל הסיפור של המעבר ממערכת שוויונית ללא שוויונית, הסיפור של טעוני טיפוח, הקבצות והסללה – הוא סיפור מזרחי. אפשר לציין באירוניה כי הערבים נאלצו להיאבק במשך שנים כדי לזכות בסיווג של "טעוני טיפוח", שהיה מלווה בזכאות להטבות תקציביות דלות למדי. הם גם נלחמו במשך שנים כדי שרשתות החינוך המקצועי יפתחו בתי ספר גם בכפריהם. רק ב-1992 הוחלה עליהם ההגדרה של "טעוני טיפוח"; רק בשנות ה-1990 החלו הרשתות המקצועיות היהודיות הגדולות להקים בתי ספר מקצועיים ביישובים הערביים. ובשנות ה-2000 החלו בתי הספר לחלק תלמידים לפי רמות ומגמות.

8. מה צריך לעשות?
המבנה המפוער של המערכת משדר מסר שלילי מובהק למי שנמצא בצד הלא טוב של הפער. זהו מסר שלילי להורים, לילדים ולמורות. מסר של "המערכת הזאת היא לא ממש בשבילכם".

אז מה עושים? בעבר, המשימה של חינוך של ילדים טעוני טיפוח נתפסה כתהליך קשה ומסובך. משהו דומה לניתוח מוח. הסוציולוגית רבקה בר יוסף כתבה בשנות ה-1950 מאמר תחת הכותרת: "דה-סוציאליזציה ורה-סוציאליזציה". למחוק מן הזיכרון את כל מה שהיה בראשם של הילדים המזרחים ולהטעין אותו בידע חדש. הפרופסור קרל פרנקנשטיין קרא לזה "שיקום החשיבה החבולה".

היום השתחררנו במידה רבה מאותן גישות ותפיסות. היום גם הצטבר די הרבה ידע וניסיון איך עושים את זה אחרת. למשל: ברנקו וייס, קדמה, דרכא, יכולות.

אז איך צריך לעשות את זה? הבה נזכור כי מי שהקים את מערכת החינוך הישראלית היו מורים. אפשר להתחיל מלמטה, מרמת בית הספר וליתר דיוק, מצוות המורות. למה מורות? כי בהרבה מאוד שכונות ויישובים, ובהרבה מאוד משפחות, בית הספר השכונתי הוא סיפור של כישלון רב דורי: כיום, הדור הרביעי של צאצאי העולים של אז עומד להיכנס לבית הספר. ועבור רבים מהם, בית הספר הוא מקום לא רלבנטי למהלך החיים.

המורות הן מי שיכולות לחזור אל הערכים של מקימי מערכת החינוך. הערך הבסיסי הוא ערך השוויון: כל הילדים שווים, הן בהשוואה בין אחד לשני והן בערך של כל אחד מהם בנפרד לקהילה. בית הספר צריך להפוך לקהילה. חממה. במכוון אני משתמש במושג 'קהילה' ולא 'משפחה', כי אף אחד לא יכול ולא אמור להתיימר להחליף משפחה.

הבסיס של הקהילה הבית ספרית הוא צוות המורות. המורות סובלות בעצמן מן הציפיות הנמוכות של המערכת מן התלמידים. הן עצמן קורבנות לציפיות נמוכות. התשובה שלהן צריכה להיות גיבוש, תמיכה הדדית ואמביציה קבוצתית. ואמונה – אמונה בכוח של עצמן, אמונה ביכולות של הילדים ואמונה בזכות של ההורים לצפות לחינוך הטוב ביותר עבור ילדיהן.

המשימה של צוות המורות היא לסרב לאמץ את כללי המשחק של המערכת המפוערת וליצור כללי משחק חדשים. הכלל הראשון הוא לשדר לכל ילד וילדה שבית הספר הוא שלה ועבורה – ולא לא רק עבור הילדים בשכונה המבוססת. הכלל השני הוא לא לוותר על אף אחד. המשימה – מכאן כולם יוצאים לשלב הבא חזקים ובוטחים.

היוזמה צריכה להיות יוזמה בית ספרית. וצריך לאפשר חופש יצירה לכל בית ספר ובית ספר. אסור לכפות מסגרת ביורוקראטית אחת. בל נשכח: מערכת החינוך הישראלית היא יצירה של מורים. הם אלה שהפכו אותה עד ל-1948 לאחת הטובות באירופה. הגיע הזמן לעשות זאת שוב. משרד החינוך לא יכול לעשות את זה. משרד החינוך צריך להתרכז בביטול מסלולים ומיונים ובצמצום דראסטי של תשלומי הורים.

בזמן שאנו מחכים למדינה, המורות יכולות להתחיל בעצמן במהלך המנוגד ל"רוח המפקד" של המערכת המפוערת.

פורסם במקור באתר "העוקץ"