נתחיל בעובדה הידועה לכול: מחסור במיטות אשפוז. שיעור מיטות האשפוז בישראל נמוך מהשיעור הממוצע בארצות OECD ונמוך עוד יותר מזה של ארצות בעלות מערכת בריאות ציבורית דומה לזאת של ישראל.

וכידוע, המחסור במיטות אשפוז חריף יותר בצפון והדרום הארץ. שיעור מיטות האשפוז בישראל ביחס למדינות אחרות ב-OECD נמוך גם בתקנון לפי גיל, כלומר אם לוקחים בחשבון את הגיל הממוצע הצעיר יותר של האוכלוסיה בישראל ביחס למדינות ה-OECD.

ראו את הנתונים שהציגו דב צ'רניחובסקי ורועי כפיר בפרסום של מכון טאוב בשנה שעברה, אודות מספר מיטות לאשפוז כללי בישראל ובמדינות ה-OECD:

בישראל, מספר מיטות האשפוז ל-1000 נפש עמד בשנת 2016 על 2.2. בתקנון לגיל, עולה הנתון ל-2.5, אבל גם אז הוא עדיין נמוך מהממוצע במדינות ה-OECD: 3.6, ונמוך בהרבה ממספר מיטות האשפוז במדינות בעלות מערכת בריאות ציבורית דומה לזאת של ישראל (בלגיה, הולנד, גרמניה, שוויץ ובמידה מסוימת גם צרפת). במדינות אלו עומד ממוצע מיטות האשפוז ל-1000 נפש על 4.1.

לא רק זאת, לפי ראש האיגוד הישראלי לטיפול נמרץ, מספר המיטות לטיפול נמרץ בישראל, עוד לפני פרוץ מגפת הקורונה, היה לא יותר ממחצית הצורך גם בימי שגרה. לטענתו, בעוד שנדרשות בישראל 600 מיטות לטיפול נמרץ, בפועל בבתי החולים ישנם רק 300.

באופן לא מפתיע, המחסור במיטות האשפוז מביא לתפוסה גבוהה (94% בממוצע), גבוהה באופן משמעותי מהתפוסה הממוצעת בארצות ה-OECD, שעומדת על 75%.

ועוד תופעה שלילית הנובעת מהמחסור במיטות אשפוז: השהות של חולים בבתי חולים כלליים בישראל היא קצרה: ממוצע של 5.2 ימים, לעומת 6.7 ימים בארצות OECD ו-6.2 ימים בממוצע בארצות עם מערכות בריאות דומות לזאת של ישראל.

ואנחנו יודעים כיצד הנתונים האלה משתקפים בחוויית החולים – רבים שוכבים במסדרונות במקום בחדרים, משוללים פרטיות ולעתים משוחררים מבית החולים בשעה שהם עדיין זקוקים להשגחה.

ומה קורה לצוות הרפואי?

לאחרונה ערך משרד הבריאות סקר שחיקה בעבודה של עובדיו. באופן לא מפתיע, השחיקה של עובדי בתי החולים נמצאה גבוהה יותר מזאת של עובדי בריאות אחרים.

בסקר, שבו רמה מעל 3 (מתוך 7) נחשבת כרמת שחיקה גבוהה, דיווחו אחיות על רמת שחיקה של 3.5, רופאים מומחים — 3.5, סטאז'רים — 3.9 ורופאים מתמחים — על שחיקה ברמה של 4.3, גבוה בהרבה מעל הסף הרצוי.

השחיקה הגבוהה ביותר נמדדה בקרב רופאים ורופאות מתמחים. למרות שמצוקתם מדווחת לעתים קרובות בעיתונות, תנאי העבודה שלהם טרם השתפרו, והם מבצעים את רוב העבודות בבתי החולים במסגרת תורנויות של 26-24 שעות רציפות.

תנאי האשפוז ותנאי העבודה של הצוות הרפואי חייבים להשתנות.
זה זמן רב שמשרד הבריאות דורש תוספת של בין 3 ל-5 מיליארד ש"ח לבתי החולים הציבוריים. אם לא יקבל, א/נשי הרפואה בבתי החולים ימשיכו להישחק והחולים ימשיכו לקבל טיפול פחות ממיטבי.

והנתונים שהוצגו כאן רחוקים מלספר את הכול. הנה עוד כמה דוגמאות:

אם בעבר יכלה ישראל להתגאות בכך שיש לה את מספר הרופאים/ות הגדול ביותר בעולם, יחסית לאוכלוסייתה, כיום ישראל היא במקום השני מלמטה בקרב ארצות OECD בשיעור בוגרי מקצוע הרפואה – ובמקום לא מחמיא גם בשיעור בוגרות/י סיעוד. המשמעות היא שכבר כיום חסרות אחיות/ים ובעתיד המחסור יהיה גדול עוד יותר. נוסיף שמחצית הרופאים והרופאות בישראל הם בגיל 55 או יותר (לעומת 34% בממוצע בארצות OECD).

עתיד הרפואה בישראל לא נראה ורוד. מערכת הבריאות זקוקה להרבה יותר מאשר מחיאות כפיים ותרועת המונים לצוותים המסורים. דרוש לחץ ציבורי (לא מתון) לתיקון – גם במימון וגם בארגון מערך בתי החולים הציבוריים בישראל. כך גם במערכת ההשכלה הגבוהה, על מנת שיהיו יותר מקומות לישראלים הרוצים ללמוד רפואה בארץ ועל מנת שיותר צעירים וצעירות ילמדו סיעוד.