בחודש שעבר פרסמה הרשות להערכה ומדידה במשרד החינוך את תוצאות מבחני המיצ"ב השנתיים, אך החליטה לגנוז ולא לפרסם את תוצאות מבחני המתמטיקה והאנגלית לכיתות ה'. זאת בשל שיעור גבוה של תלמידים שסומנו כבעלי לקויות למידה הזכאים להתאמות וכן חשדות לכך שבתי ספר נוקטים אמצעים שונים כדי לסייע לתלמידים להציג הישגים גבוהים.

המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספרית) היא בחינת הערכה הנערכת מאז שנת 2002 לתלמידי כיתות ה' וכיתות ח' בארבעה מקצועות ליבה: שפת אם (עברית או ערבית), מתמטיקה, אנגלית ומדע וטכנולוגיה. הבחינה נערכת בכל שנה לשליש מבתי-הספר, כך שכל בית-ספר נבחן פעם בשלוש שנים.

ההחלטה לגנוז השנה חלק מתוצאות המבחנים וההסבר להחלטה עוררו סערה במערכת החינוך.

משרד החינוך הכריז שקיים צורך להחמיר את הקריטריונים לקבלת התאמות במבחנים. תגובות נוספות שנשמעו מתוך מערכת החינוך ייחסו את הבעיה לפרסום תוצאות המיצ"ב – ולא לעצם קיומו של המבחן. (מאז שנת 2017 מפרסם משרד החינוך את תוצאות הבחינה ברמה בית-ספרית, בעקבות החלטת בית המשפט העליון).

בסופו של דבר, בעקבות הסערה הציבורית, שינה משרד החינוך את החלטתו ופרסם את התוצאות המלאות של הבחינה.

אלא שטועים גם אלה המתמקדים "בחשד להטיות" וגם אלה המבקרים את הפרסום של המבחן בלבד.

מבחני המיצ"ב הם רק סימפטום למחלה
ה"הטיות" שהתגלו במבחן הן חדשות ישנות המלוות את מבחני ההערכה מראשית קיומם. ה"סערה" שהתחוללה השנה היא רק קצה הקרחון לבעיה רחבה בהרבה, והיא עצם קיומם של המבחנים.

מבחני המיצ"ב מהווים רק מרכיב אחד ממשטר תחרות אימתני שמתקיים במערכת החינוך מזה כשני עשורים. מדובר בעומס בלתי סביר של אמצעי מדידה והערכה הלקוחים מעולם התאגידים שבמרכזם מבחני מיצ"ב, מבחנים בינלאומיים ומבחנים בית ספרים בשפע.

בתוך כל זה נדרשים המורים למלא טבלאות מעקב אינסופיות ולנהל את הלמידה כולה ממבחן למבחן. היצירתיות והאוטונומיה של המורים שהם הבסיס ללמידה משמעותית, מדוכאים ונכחדים לטובת משטר ההערכה המתמדת, העיסוק החשוב ביותר – במיומנויות למידה ובעידוד סקרנות וחשיבה ביקורתית – נדחק לטובת הספק חומר.

בשוליים ורק בחלק מבתי הספר, מתקיימת למידה מעניינת יותר. למשל, סביב פרויקטים ומטלות חקר ובאמצעות תוספות של העשרה הממומנת בדרך כלל בכספי הורים שיכולים להרשות לעצמם. אולם כל עוד לב הלמידה מבוסס על מבחנים והספק של חומר למבחן, דרכי למידה כאלה נדחקות לטובת המרוץ היומיומי להישגים.

בנוסף, בתי ספר נמצאים בתחרות מתמדת על ליבם של התלמידים ונדרשים לייחד ולשווק את עצמם ללא הרף. ציוני מיצ"ב, ציוני בגרות, אחוזי גיוס, פרסים ואותות, מבחני קבלה וברושורים צבעוניים הם כולם אמצעים במערכה על לב התלמידים וההורים. ואם לדייק – בעיקר על ליבם של תלמידים טובים מבתים מבוססים. האחרונים אכן נהנים מאפשרויות בחירה בין בתי ספר החפצים ביקרם. כי ברור לכל מנהל/ת שעם תלמידים כאלה הכי קל להנפיק הישגים.

לצד זה, חלק גדול מהתלמידים מתקשים לעמוד במירוץ, תעשיית השיעורים הפרטיים, האבחונים וההתאמות משגשגת, ובעיקר – תלמידים רבים פשוט שונאים את בית הספר, רבים נושרים (בגלוי או בסמוי) ואחרים מחפשים מסגרות חלופיות ופחות מעיקות.

שני עשורים של משטר תחרות – ללא הישגים
משטר התחרות בין בתי ספר הונהג בתחילת שנות ה-90 כאמצעי המרכזי לשיפור מערכת החינוך. שני עשורים אחרי, קשה להצביע על הישגים. הפערים החינוכיים העצומים המאפיינים את ישראל לא הצטמצמו, לא נצפה שיפור משמעותי במיומנויות הלמידה של התלמידים ומקצוע ההוראה נמצא בשפל.

הגיע הזמן לשנות את כיוון הספינה
במקום לדון באילו מבחנים יש לפרסם ואילו לא, יש לצמצם מאד את כל המבחנים לסוגיהם, כולל בחינות הבגרות שצריכות להיערך רק בכמה מקצועות יסוד. לאפשר למידה יצירתית ומגוונת, להתמקד במיומנויות ולא במירוץ לאגירת נקודות למיצ"ב, לפיזה או לבגרות. בתוך כך צריך להחזיר למורים ולמנהלים את תפקידם המקורי – להתמקד בלמידה ופדגוגיה, בהכרות עם התלמידים וחיבור לעולמם, להביא את עצמם ואת תחומי העניין שלהם לכיתה במקום לכלות זמן יקר בניטור הישגים, שיווק וריצוי הלקוחות.

// כתבה: עו"ד נוגה דגן-בוזגלו, חוקרת ומרצה במרכז אדוה וחברת ועד מנהל בעמותת הל"ה – למען החינוך. פורסם במקור בעמוד הפייסבוק של מרכז אדוה.